רומן זדורוב
רומן זדורוב פלאש 90

מבוא

ברשימה הקודמת טענתי כי שאלת הרוב הנדרש להרשעה בפלילים והתאמתו לסטנדרט ההוכחה של מעבר לספק סביר אינה הלכה חדשה של בית המשפט העליון העומדת בסתירה להלכות אחרות ומכל מקום אינה  עילה לדיון נוסף.

כאמור שם , לא היה  בכך לחוות דעה השוללת את האפשרות לטעון לקיומן של טענות אחרות לקיומה של עילה אחרת לדיון נוסף הכרוכות בהרשעת זדורוב. בפרט יש לבחון אם  עצם קיומה של דעת מיעוט בנסיבות האמורות צריכה לשמש  כעילה לדיון נוסף. עילה שאינה קריאת תיגר על שיטת ההכרעה השיפוטית ברוב רגיל אלא שמעוגנת בטיעון כי מחלוקת שיפוטית כזו מנביעה טעם לבירור נוסף של פרשיית ההרשעה לגופה.

נבחן אפוא  את הטיעונים הנוספים לקיום דיון נוסף בפרשה:

קבילותה ומשקלה של ראית השוואת טביעת נעליים

בעניין מצגורה (2010) קבע בית המשפט העליון מפי השופט הנדל כי אין לפסול באופן גורף את קבילותה של ראיית טביעת הנעל, אלא שמדובר בראייה  מדעית חלשה, שיש להתייחס אליה בחשדנות.  לכאורה בעניין זדורוב הסתמכו השופטים על ראיות כאלו. היש בפנינו הלכה חדשה המצדיקה דיון נוסף?   

לדעתי התשובה לכך שלילית . לעניין זה יש להבחין בין המסקנה שיש בכלל טביעת נעל על מכנסי המנוחה לבין המסקנה בדבר התאמת טביעות הנעליים לנעל "סלמנדר".

לעניין המסקנה  השיפוטית שיש בכלל טביעת נעל על מכנסי המנוחה התייחסו שופטי הרוב בעניין זדורוב  לטביעת הנעל כראיה נסיבתית רגילה בעלת משקל מפליל ולא כראיה פורנזית-מדעית. לפיכך אין בקביעתם משום הלכה הסותרת את עניין מצגורה.

יצוין שגם בית המשפט המחוזי  לא עשה בהקשר זה שימוש בעדות מומחה אלא התרשם בעין בלתי מזוינת שיש טביעת נעל על המכנסיים. בית המשפט העליון לא התערב בממצא זה.  עוד נציין שאין בכך משום  הלכה חדשנית בדבר שיקול דעתו של בית משפט לקבוע ממצא של התרשמות  על בסיס מראה עיניו, בפרט  בהקשר של השוואות ויזואליות . כהמחשה לכך ניתן להביא את הלכת בית המשפט העליון בדבר כוחו של בית משפט לקבוע ממצא בדבר חתימת אדם על מסמך מתוך השוואת בעיניים  של חתימתו הנחזית באותו מסמך לחתימתו של אותו אדם, הידועה כאמיתית, כל זאת ללא חוות דעת גרפולוג מומחה (  עיזבון המנוח יורם הורוביץ, 2007)  

שונה המצב באשר לממצא כי יש התאמה בין העקבות לנעל "סלמנדר" . כאן הסתמך בית המשפט על חוות דעת מומחה בתחום. קמה השאלה האם זהו חידוש בהלכה יחסית להלכת מצגורה ? השופט עמית טוען שהוא רק מאבחן את הלכת מצגורה. לטענתו הלכת מצגורה חלה על תחומים שבמדע פורנזי ולא חלה על תחומי המומחיות הפורנזיות שאינם מדע והדבר כולל גם את השוואת טביעות הנעליים ולא רק את זיהוי עצם הטביעה.

לגישתו, מדובר בראיה נסיבתית גרידא, שעוצמתה ומשקלה תלויים במידת הדמיון והזהות שהמומחה מביא בפני בית המשפט, אשר ייבחנו על פי מכלול הראיות . על בית המשפט להתרשם מהמומחה ולהחליט אם לקבל את עמדתו, מבלי לפנות למבחן קבילות הראיות.

ייתכן שאבחון הלכת מצגורה בנקודה זו היא  הלכה חדשה. ואולם כדי שתהווה עילה לדיון נוסף  עליה להיות שינוי ממשי של עקרונות היסוד של השיטה או לתפיסת הצדק בחברה ( למשל, דנ"פ 3327/00 לגזיאל, דנ"פ 6654/00 רומנו). הסתמכות כזו על עדות מומחה בתחום שהוא קביל מדעית אפילו שלכאורה אינה נמצאת בהלימה עם עניין מצגורה אינה לדעתי בבחינת  שינוי כזה של נורמות היסוד של השיטה .  

בנוסף, גם אם נניח שמדובר בהלכה חדשה העונה על תנאי החידוש הממשי על מנת שיהיה מקום לדיון נוסף יש לשקול האם בשלילת ההתאמה הסוגית בין העקבות לנעלי זדורוב יש פוטנציאל של הפיכת התוצאה מהרשעה לזיכוי .  דיון נוסף אינו דיון אקדמי גרידא . נראה לי כי גם ללא ראיית ההתאמה הסוגית של הנעל הכרעת הרוב נסמכת על סוללת ראיות מפלילות בעוצמה גבוהה מספיק, כך שאין פוטנציאל ממשי להפיכת התוצאה. לכן, גם עניין זה לא מהווה עילה לדיון נוסף.

יישוב חלל ראייתי בדרך של השערה וספקולציה

כאן יש להבחין בין הלגיטימיות העקרונית של היזקקות להשערות (ספקולציות) עובדתיות כדי לישב חלל ראייתי לבין הצדקת קבלת ההשערה במקרה הספציפי.

קבלת ההשערה במקרה הספציפי אינה מעלה שאלה עקרונית, אלא שאלה יישומית- עובדתית על עובדות המקרה של זדורוב ולכן אינה עילה לדיון נוסף.

באשר לעצם ההיזקקות להשערה הרי שהדבר נגזר באורח הכרחי מיישום הלוגיקה האפיסטמית של הספק הסביר. אם שופטי הרוב הגיעו למסקנה כי עוצמת הראיות המפלילות כה גבוהה עד כדי שכל השערת חפות בעלת סיכוי מזערי לאמיתותה , הרי פירושם הבלתי מפליל, הספקולציות לחללים ראיתיים היא  אך חלק מההגיון האפיסטמי של הכרעתם .  יתירה מזו: חללים ראיתיים תמיד מצויים.

הכרעות משפטיות הן תמיד בתנאי חוסר אינפורמציה. את האינפורמציה החסרה מותר והכרחי לשער על בסיס הראיות הקיימות ועוצמתן. ההנחה למשל שטביעות הנעל הזרות שנמצאו בזירה אינן של רוצח אחר נגזרת מעצם קיומן של ראיות מפלילות בעוצמה כה רבה.

התוספת הראייתית להודאה כתנאי הכרחי ולא מספיק להרשעה

שאלה גדולה היא האם התוספות הראיתיות הנקובות בחקיקה או בפסיקה הן בבחינת תנאי מספיק להרשעה על בסיס החומר העיקרי שלו נדרש תוספת,  או שהן בבחינת תנאי הכרחי בלבד.  בפרט שאלה זו מתייחסת לתוספת הקרויה "דבר מה נוסף" הנדרשת מכוחה של פסיקה רבת שנים להרשעה על בסיס הודאה.

פסק הדין נראה כקובע את ההלכה שדבר מה נוסף הינו הכרחי ולא מספיק להרשעה. טוב שכך. ואולם היות שבעניין זה לא הייתה מחלוקת בין שופטי הרוב לשופט המיעוט,  וממילא הורשע זדורוב גם בהנחה המיטיבה עימו שהתוספת של "דבר מה נוסף" היא תנאי הכרחי ולא מספיק , דיון נוסף בשאלה זו יהא דיון אקדמי חסר משמעות אקטואלית  לא יוכל להשפיע שוב על תוצאות הדיון . מכאן שגם סוגיה זו אינה עילה לדיון נוסף.

עצם מחלוקת השופטים וקיומה של דעת מיעוט כעילה לדיון נוסף

דעת המיעוט של השופט דנציגר התבססה על היעדר ההצדקה ליישב חללים ראיתיים באמצעות העלאת ספקולציות, ועל המשקל האפסי של טביעת הנעל. , אם נכונה עמדתנו  כי קיימת הצדקה ליישב חלל ראייתי באמצעות השערות בנסיבות העוצמה האפיסטמית של הראיות המפלילות ואם אי התחשבות בהתאמה בין טביעות הנעליים לנעלי זדורוב אינה בעלת פוטנציאל שינוי הכרעת הדין, הרי שלא נותרה מחלוקת  של ממש בין השופטים שבירורה נושא פוטנציאל להפיכת התוצאה .

גם הטענה שקיים צורך לקיים דיון נוסף עקב קיומה של דעת מיעוט  משום שהיא יוצרת רושם בציבור שקיים חשש לעיוות דין", אינו מצדיק דיון נוסף. אמנם : "צדק צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות" , אפס, הפרוצדורה של דיון נוסף , העשויה להוביל להרשעה דחוקה עוד יותר מהמקורית עלולה להגביר עוד יותר את התחושה שהצדק לא נעשה ומכל מקום לא  תוכל לפחות במקרים רבים להפיג אותו.

ועם כל זאת, קיים טעם אחד התומך במידה מסויגת  בשינוי הדין וקיום דיון נוסף בנסיבות  של הרשעה שאינה פה אחד בבית המשפט העליון. טעם זה הועלה בוועדת אנקר (2010) שהוקמה בעקבות  רצח הנערה  חנית קיקוס ושאף נתמך על ידי משפטנים פלילים בכירים כגון פרופ' אורן גזל. לפיו מחלוקת בין שופטי העליון מצדיקה בירור נוסף במתכונת של ערעור פלילי שבו יתווספו שופטים נוספים של בית המשפט העליון להכרעת אותו עניין.  

לדעתי, ההגיון מאחורי בירור כזה הוא שאפשר לזהות את האמת המשפטית האופטימאלית (להבדיל מזו העובדתית-ריאליסטית שרק לקב"ה נגיעה ישירה איליה ) בעניין מסוים עם הכרעתם ההיפותטית של רוב השופטים באותו עניין. קירוב לקריטריון זה נמצא ממילא בהכרעת רוב שופטי בית המשפט העליון המצוי בראש הפירמידה ההירארכית. מאחר שההכרעה בדיון הנוסף תבוסס על רוב המתייחס למספר גדול של שופטי העליון, האמת המשפטית והצדק יכול שימצאו נשכרים.

יצוין שהמדובר בדין ראוי. על פי הדין הקיים  מן הזכות "שלא להיות מורשע אם מתגלה  ספק סביר באשמת הנאשם"  לא נובעת זכות ליישום הפרוצדורה המשפטית המיטבית למניעת סיכון המשגה של הרשעת חף.בפרט עצם קיומה של דעת מיעוט מזכה אינו עילה לדיון נוסף. אמנם  קיימת אמנם זכותו של הנאשם להליך הוגן ואולם אין זכות זו מתפרשת  כזכות להגנה  הרמטית, מפני הרשעה שגויה. אלא להגנה חלקית בלבד  וחשופה בעיקר לשיקולי יעילות ועלות.

ובכל זאת, מאחר ודיון נוסף במתכונת ערעור מורחב בבית המשפט העליון תיצור הגנה פרוצדוראלית משופרת לחפים מפני אפשרות הרשעתם השגויה ומאחר שאינה דורשת מהלך של התאמות פרוצדוראליות הכרוכות בתקצוב ומימון מקופת המדינה אני סובר שכדאי לשקול את שינוי הדין. ניהול ערעור נוסף הכורך הוספת מספר שופטים חדשים ,פעמים מספר בשנה,לא יהווה נטל תקציבי גדול מידי בשים לב שהמקרים בהם בית המשפט העליון מבסס את הרשעתו על דעת רוב הם נדירים.

אך כל זה הוא בבחינת דין ראוי, ומחייב את התערבותו של המחוקק. ממילא אין הדברים מתייחסים באופן ספציפי להרשעת זדורוב. במסגרת דין הקיים אין מקום לדעתי להורות על קיום דיון נוסף כל עיקר

הכותב הוא מרצה בכיר בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת חיפה ומומחה לדיני ראיות

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו