סביר שליברמן מדבר מתוך אינטרס פוליטי. בהתבטאויותיו האחרונות הוא עוקף מימין את הקואליציה בעיקר משום שזו הדרך לשקם את האלקטורט של מפלגתו בסקרים.
אילו ישב כעת בממשלה על כיסא מיניסטריאלי נוח, בהחלט ייתכן שגם הוא לא היה ממהר להכריז על כישלונם של ראש הממשלה ושר הביטחון ולדרוש את התפטרותם.
אז ליברמן הוא אינטרסנט, אבל זה לא אומר שהוא לא צודק. כי המצב הביטחוני הרעוע ומתקפת הטרור המדממת נמשכים כבר הרבה יותר מדי זמן.
כי הממשלה לא מנהיגה, לא מובילה, לא מוצאת פתרונות. כי המחשבה שאפשר ומותר להמשיך כך עוד זמן רב, בתקווה שבסוף הפלשתינים יתעייפו ויפסיקו, היא רעיון פסול ותבוסתני. כי אין סיבה שהרצחנות הפלשתינית תמשיך להשתולל בלי שההנהגה הביטחונית - קודם כול בדרג הפוליטי אבל גם בדרג המקצועי - תיקח אחריות.
נכון, לא קל למצוא פתרון לטרור עממי של המון מוסת שפועל בלי שרשרת פיקוד מסודרת. קשה לסכל פיגועים שמתבצעים בכלים תמימים כמו סכין מטבח או רכב נוסע שהופכים לפתע לאמצעי חבלה קטלניים. זה קשה עוד יותר כאשר ראשי צה"ל והשב"כ אומרים שאין פתרון למצב, ומתנגדים בנימוקים שונים לצעדי ענישה והרתעה שמציעה המערכת הפוליטית. קשה לעבוד עם מערכת משפט שמטילה מגבלות בלי לשאת באחריות לתוצאות.
אבל בשביל זה נבחרתם, בשביל לתת פתרונות. למצוא את השילוב הנכון בין מהלכים אסטרטגיים מרתיעים מול הרשות הפלשתינית לצעדים טקטיים ומבצעיים מול המחבל ברחוב. אתם צריכים לדפוק על השולחן ולהבהיר לראשי הצבא, השב"כ, המשטרה והפרקליטות שעליהם להפוך כל אבן, להתכנס לסיעור מוחות עד שיעלה השחר, להביא אנשים חדשים עם רעיונות חדשים. להסביר להם שלטעון שאין פתרון זו תשובה לא מקובלת, ושאם אוזלת היד הזאת תימשך - לא תהיה ברירה אלא למצוא אנשים אחרים שיעשו את העבודה.
בינתיים נראה שנתניהו, יעלון ושאר חברי הקבינט לא מספיק חשים את המצוקה של אזרחי ישראל. שנתם לא נודדת. מבחינתם המציאות הנוכחית היא נסבלת ואפשר להמשיך איתה עוד זמן רב. כוחות הביטחון עובדים שעות נוספות בשטח, השוטרים והחיילים בדרג השטח מסתכנים ואף משלמים בחייהם כדי לגונן על האזרחים, אבל המפקדים מלמעלה תקועים במאובנות מחשבתית ובהשלמה פסיבית עם המציאות החמורה.
זה לא אומר שצריך לשדר פאניקה. עם ישראל חזק ומסוגל בשעת הצורך לשלם את מחיר קיומה של מדינה יהודית בתוך מרחב אסלאמי שונא ותוקפני. אבל חייו של כל יהודי הם עולם מלא, ואסור להסתגל למציאות שבה בכל שבוע נרצח יהודי או שניים.
לפעמים צריך לזעזע את כיסאותיהם של פוליטיקאים כדי להניע אותם לעשות משהו. אם דבריו התקיפים והנכונים של ליברמן יגרמו לסחף בדעת הקהל לכיוונו ויניעו את נתניהו ויעלון לעשות משהו, לא נדקדק איתו בעניין טוהר המניעים של התבטאויותיו.
ראש השנה לפמיניזם
סליחה על ההשוואה, אבל יום האישה הבינלאומי מרגיש לי קצת כמו יום השנה לרצח רבין. אותו עיקרון ואותה אווירה - גם אם לא באותה עוצמה.
זה מתחיל בכך שבאופן מאולץ מקדישים יום בשנה לנושא מסוים - כאן להאדרת אישיותו של המנהיג שנרצח וכאן להאדרתו של המין הנשי בכללותו - אבל לא מסתפקים באמת ביום אחד, והדיון בנושא נמרח כמה ימים לפניו ולאחריו. באווירת ההכללה של הדיון הציבורי שמתקיים באותם ימים, מי שלא שייך לצד הנכון – בעל דעות ימניות ביום רבין או גבר ביום האישה – מרגיש שאצבע מאשימה מופנית לעברו, לאו דווקא בגלל מעשיו שלו אלא בגלל המחנה שאליו הוא משתייך. אתם הרוצחים, אתם המסיתים, אתם המקפחים.
ומה שהכי מפריע, כל השיח בימים הללו מתנהל על בסיס הנחות יסוד מפוקפקות, שאוי למי שיעז לכפור בהן. ביום רבין הוא יוקע כמסית, ביום האישה הבינלאומי הוא יוקע כשוביניסט. וכך מתנהל לו שיח במעמד צד אחד, שיח רדוד שמרבה לסטות מן ההיגיון ומן ההגינות, ואין מי שיאזן אותו בטענות נגדיות. למעשה בשיח המגדרי זה המצב כל השנה. הדיון מתנהל במעמד צד אחד, הצד הפמיניסטי, וכמעט כל מי שחושב אחרת יורד למחתרת. ביום האישה הבינלאומי, ראש השנה לפמיניזם, העיוות הזה רק מגיע לשיאו.
השיח ביום האישה מתרכז בעיקר סביב שני נושאים מרכזיים: כמה שנשים מקופחות וכמה שהן נעלות. במסגרת שיח הקיפוח ירבו לעסוק במצוקתן של נשים מסורבות גט, וידברו הרבה פחות על סבלם של גברים גרושים - שנאלצים גם לעזוב את ביתם, גם להתרחק מילדיהם וגם לשלם דמי מזונות בלתי אפשריים. ידברו על קיפוח נשים בשכר וימעטו לדבר על מקומות שבהם נשים נהנות מזכויות יתר, כמו למשל שירות צבאי מקוצר, נקודות זיכוי במס הכנסה או אפשרות לצאת לפנסיה מוקדמת - למרות תוחלת חיים ארוכה יותר. ימקדו את השיח בנשים שנרצחות בידי גברים, ויתעלמו מכך שרוב הרוצחים בעולם הם אמנם גברים - אבל גם רוב קורבנות הרצח והאלימות הם גברים. יתמרמרו על שנשים מנועות מלעלות לתורה, ויתעלמו מכך שהן גם פטורות מהחובה לשמוע בכל שבת את קריאת התורה.
אין יום אחר בשנה שמוקדש לדיון בצד השני במשוואה הזאת, וכך הולך ומתבסס לו הלך רוח של התקרבנות ותחושות קיפוח מוגזמות.
במסגרת השיח על מעלות הנשים באשר הן נשים, משום מה ממעטים לדבר על התרומה הנשית הגדולה, הקשה והייחודית מכולן – היריון, לידה ואימהות. במקום להעלות על נס נשים ערכיות ומשפיעות טוב, התנועה הפמיניסטית העולמית - שאופי היום הזה מעוצב על ידה - מציגה כמופת נשים חזקות, קרייריסטיות, לוחמניות, תחרותיות ומצליחניות.
האמת היא שאין טעם רב לפרגן או לבקר בהכללה נשים או גברים באשר הם. אדם הוא קודם כול אדם, והוא נמדד על פי מעשיו ואישיותו, בין אם הוא איש או אישה. ישנם גברים טובים יותר ופחות, כמו שישנן נשים נפלאות יותר ופחות.
אז בואו נעלה על נס את האנשים הטובים, בין אם הם נשים או גברים. את הצדדים האמיתיים והתורמים בתנועה הפמיניסטית העולמית נדע להפריד מהצדדים הבעייתיים שבה. נעסוק בקידום נשים בלי ממד העימות, התחרות ומחיקת כל הבדל טבעי בין המינים שמאפיין את התנועה הפמיניסטית העולמית.
את המקום המסוים שנכון לתת להעצמה ולדיבור בשבחן של נשים באשר הן נשים, בואו נערוך במסגרת התרבות הלאומית שלנו ובתאריכים משלנו. נעלה על נס בפורים את אסתר - לא את ושתי. נשבח את יהודית בחנוכה, ואת מרים ויוכבד ושאר הנשים הצדקניות מקרבות הגאולה בפסח. ואת השיח על מעמד האישה והגבר נקיים באופן פתוח ומכובד ובעיקר אמיתי – בלי הנחות יסוד שמי שמעז להרהר בהן מוקע אל עמוד הקלון.
לתגובות: [email protected]