ח"כ משה גפני
ח"כ משה גפניצילום: פלאש 90

1. בגדול, יש שני סוגים של רעיונות כלכליים גרועים: הסוג הלא צודק והסוג הלא עובד.

דוגמה טובה לסוג הלא צודק הן הגבלות על יבוא (בגדול, אל תיכנסו אתי למקרים חריגים). דוגמה אקטואלית לסוג הלא עובד הן הגבלות על שכר מנהלים בכירים.

2. אתמול (רביעי) אישרה ועדת הכספים של הכנסת פה-אחד לקריאה שנייה ושלישית, את הצעת החוק להגבלת שכר הבכירים בתאגידים פיננסיים; בנקים, חברות ביטוח, קופות גמל וקרנות הפנסיה.

על פי הצעת החוק השכר הגבוה ביותר שיוכל בכיר בחברה פיננסית להרוויח כשהוצאות השכר שהחברה משלמת עבורו מוכרות לצרכי מס, תעמוד על לא יותר מפי 44 משכרו הריאלי של העובד בעל השכר הנמוך ביותר בחברה, או פי- 35 מעלות השכר של אותו עובד. זאת לרבות עובדי קבלן המועסקים ישירות ע"י התאגיד, או המועסקים ע"י נותן שירות המועסק ע"י התאגיד. תקרת השכר שתזכה את החברה בניכוי הוצאות שכר לצורך תשלומי המס תעמוד על 2.5 מיליון ש"ח בשנה.

3. גם במקרה הזה, כמו גם במקרים אחרים, ההצעה מבקשת להגביל את שכר הבכירים כפונקציה של מקבלי השכר הנמוך בפירמה. מתוך היגיון לפיו המטרה היא צמצום פערים.

עכשיו תדמיינו רגע את מוישה, עובד בשכר קצת יותר ממינימום שמתקשרים אליו ממחלקת משאבי אנוש של החברה בה הוא עובד עם השאלה הבאה: אנחנו רוצים להעלות את השכר החודשי שלך ב-3000 שקל, אבל זה מותנה בזה שתחתום שאתה מסכים להעלאת שכר מנכ"ל החברה ב-6,000 ש"ח בחודש. אתה מסכים?

אני לא יודע מה יענה מוישה, אבל אני כן יודע מה אני הייתי עונה. מה אכפת לי כמה מרוויח המנכ"ל? אכפת לי כמה אני מרוויח. במבט כללי יותר אני אגיד שמעניינים אותי העניים, לא העשירים.

4. טענה אחרת, יותר בעלת משמעות בעיני, קשורה לעובדה שמדובר בחברות ציבוריות ובמה שמכונה "בעיית הנציג". בחברה ציבורית השליטה נמצאת בידי בעל השליטה שמחזיק את רוב המניות אבל לא את כולן. היתר נמצאות בידי הציבור שהאינטרס שלו מיוצג בד"כ בידי מה שמכונה "גופים מוסדיים". אלא שבכלל לא בטוח שהאינטרס של בעלי מניות המיעוט מיוצג נכונה על ידי בעלי השליטה והגופים המוסדיים כשמדובר בקביעת שכר הבכירים.

זו אכן בעיה אמתית אלא שזה הזמן להזכיר כלל ברזל ידוע: העובדה שיש בעיה אמתית היא תנאי הכרחי לחקיקה לתיקון, אבל לא תנאי מספיק. בשביל לחוקק צריך לבדוק אם הפתרון באמת יפתור את הבעיה, וכן אם הוא לא יגרום נזקים אחרים, גדולים יותר מהבעיה שאותה רוצים לפתור.

דוגמה: לא תאמינו - שכר הבכירים. מתברר שכבר בשנות ה-90 הנושא הטריד את מחוקקינו, שביקשו לפתור את הבעיה. חשבו, חשבו, נמנו וגמרו: נחייב לפרסם את שכר הבכירים והבושה תגרום להם לא להתפרע. מה קרה בפועל? כל בכיר, שפעם רק שמע שמועות על שכרם של הקולגות, קיבל את כל המידע זמין ופתוח, וכולם ישר ביקשו העלאות לפי מה שקיבלו הקולגות שלהם. מה היתה התוצאה בפועל? במקום למתן את קצב עליית שכר הבכירים קצב עליית השכר רק הואץ. מש"ל.

5. נניח רגע לבעיה הספציפית מהסעיף הקודם וקצת נרחיב מבט. בגדול יתכן שיש בעיה בנושא שכר הבכירים, אבל קריאה של העיתונות הכלכלית בנושא מלמדת שלמרבה הצער לא זה הטריגר ליוזמות בנושא הזה. הטריגר האמתי הוא שנאת עשירים.

שנאה זה כמעט תמיד טריגר רע, בכל נושא. אבל שנאת עשירים היא רעה גם באופן ספציפי, כי היא מהווה תמריץ שלילי לבעלי הון להשקיע במקום מסוים. אם בעלי הון מרגישים שההון שלהם לא רצוי במדינה מסוימת הם ילכו למדינה אחרת.

טפלו בעניים. עזבו את העשירים במנוחה.