עדיין כלואה בארמון
עדיין כלואה בארמוןצילום: שאטרסטוק

ז' באדר הוא יום מדהים של ונהפוך הוא.

בדרך כלל תאריכי פטירה של גדולי האומה אינם מוזכרים כמעט, אך את תאריך הפטירה של משה רבנו חז"ל דווקא מדגישים. למה דווקא הוא? כי זה יום ה"ונהפוך הוא" הגדול. המן מטיל פור, ויוצא התאריך ז' באדר. הוא נורא שמח. הוא לא מבין שכל מוות הוא התחלה של משהו אחר, של משה אחר – כי בז' באדר משה רבנו לא רק נפטר, אלא גם נולד.

בשעותיו האחרונות משה עושה שלושה דברים.

ראשית, הוא מבקש סליחה. אנחנו רגילים לבקש מהנפטר סליחה, ואילו משה - מבקש מאיתנו.

שנית, באותו יום כתב משה רבנו שלושה עשר ספרי תורה. לכל שבט הוא העניק ספר תורה בכתב ידו. ומה קרה לספר התורה השלושה עשר? ירד המלאך גבריאל, נטל את התורה מידו של משה והעלה אותה לבית דין גדול שבשמים.

שלישית, משה מוריש לנו צוואה קורעת לב: זכרו אותי ואת עצמותיי, הוא מבקש מאיתנו. ואִמרו:  "אוי לו, לבן עמרם, שרץ לפנינו כסוס ונפלו עצמותיו במדבר". אל תשכחו שנתתי לכם את החיים שלי. ארבעים שנה העברתי אתכם במדבר, וכשאמרתי לקב"ה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", רק תן לי להיכנס לארץ, הוא אמר לי "לא".

עדיין כלואה בארמון

כמה דומה צוואתו של משה לצוואתה של אסתר המלכה.

המהר"ל בספרו אור חדש כותב שאחרי שאחשוורוש נרדם היא הייתה רצה מחלון לחלון בארמון וקוראת "אימא שרה, אימא שרה, איפה את? את - לילה אחד כמעט היית עם פרעה וצעקת, ושלפו אותך מארמונו. ואני? ארבע שנים עם אחשוורוש, מי יושיע אותי?".

וכשהיה נרדם הייתה טובלת במקווה ורצה לבעלה, מרדכי. כל עוד הייתה אסתר אנוסה, היא יכולה לשוב לבעלה האמיתי. כך ארבע שנים, עד היום הנורא שבו אמר לה מרדכי: עכשיו את צריכה להתלבש יפה וללכת מרצונך לאחשוורוש. "אבל אני לא יכולה. אישה נשואה שהולכת מרצונה להיות עם איש אחר אסורה לבעלה. לא אוכל להיות איתך יותר לעולם". זה המחיר שאסתר משלמת.

במגילת אסתר נמצאות המילים הטרגיות ביותר בתנ"ך: "וכאשר אבדתי אבדתי". איבדתי הכול. כששושנת יעקב צהלה ושמחה וכל היהודים מאושרים, אסתר עדיין משקיפה בעד החלון. עד יומה האחרון היא לא נגאלה מארמון אחשוורוש.

וכמו משה, שמבקש מאיתנו "זכרו את בן עמרם", כך גם אסתר בצוואה כמעט זהה: זכרוני לדורות, היא אומרת. רק תקראו את המגילה שלי בכל שנה, זכרו מה עשיתי בשבילכם.

עוצמה יהודית

למה אני צריכה לזכור את האומללות הזאת? בן אדם עשה הכול בחיים, ומה קיבל בסוף? שום דבר.

כל כך חשוב להבין שהם לא היו קורבנות. הם היו מלאי עוצמה. משה ואסתר היו כל כוליותם אחריות. הם נהיו מנהיגי ענק, לדורות, בזכות היותם למען מישהו אחר.

שימו לב שאלה הם שמותיהם: משה – שמושה את עם ישראל מכל הצרות שלו; ואסתר, שלמדנו שהיא מלשון אסְתְהַר - סהר, ירח - שמחזיר לכל אחד את האור שלו ומראה לו כמה הוא יפה. חז"ל אומרים שפני משה כפני חמה, ובפרפראזה – פני אסתר כפני לבנה. השניים האלה, כל הזמן מאירים לאחרים.

משה ואסתר, שעשו הכול ולא הגיעו לסוף הדרך בשבילנו ולמעננו, ושניהם מחו את עמלק. משה נלחם בשביל עם ישראל בתפילה במלחמה עם עמלק במדבר. אסתר – הלוא היא ראש החץ מול המן העמלקי.

מי הוא העמלק הזה, שגם אותו צריך לזכור ולמחות? עמלק הוא עם שבא לַלוֹק, ללקק לך את הדם. לומר לך: אל תחשבי שיהיה לך טוב אי פעם, וגם ההפוגות הטובות שיש לך בחיים - זה לא אמיתי.

עמלק זה "כבר לא יהיה לך טוב, מתוקה. מי שנולדה עם מזל דפוק, תמות עם מזל דפוק. 'כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך – אין להשיב'! המדבר הזה לא ייגמר לעולם!

כל מה שאומר לך עמלק זה "הלוואי שתיפלי בדרך, הלוואי. הלוואי שלא תזכי לשמור על עצמך. הלוואי ש...". עמלק עושה אותך כזאת קטנה.

רק, אל תשכחו את הדרך. זה הזָכור: החיים הם דרך ארוכה. זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך, ואתה עייף ויגע. אל תאמיני לעמלק! אל תישברי בדרך! הוא לא דובר אמת – מלחמה לה' בעמלק מדור דור!

פורסם בפנימה

לרכישת מנוי