אפשר גם אחרת
אפשר גם אחרתOffice XP

"כל היום הם רבים, שני הילדים האלו. אני מלמדת אותם לחלוק חצי-חצי, אבל זה לא עובד. הם ממשיכים להסתכל אחד על השני בכעס, ותוך כמה דקות הם שוב מתחילים לצעוק ולהתווכח. מה עוד אפשר לעשות איתם?!"

מוכר? כואב? ודאי, לכולנו...

כולנו שמענו בדרך זו או אחרת את הביטוי (השלילי) - WIN-LOSE: כשרבים, אחד משיג את מה שהוא רוצה ואחד מפסיד. ברור לנו שזו דרך לא מוצלחת לפתור סכסוך, כיוון שאין לנו שליטה באיזה צד נמצא את עצמנו בסופו של דבר (מי ינצח במכות? מה השופט יפסוק?), וגם מפני שהמחירים הם מאד כבדים - כמה יעלה לי לנצח את אחי בבית משפט? את השכן הצמוד אלי? האם אובדן של מערכת יחסים או קשרים חברתיים, בכלל שווה את מה שהרווחתי?

ובכל זאת, כשאני שואלת בסדנאות מה האופציה הכי טובה שאפשר לשאוף אליה - התשובה הקבועה והטבעית של המשתתפים היא פשרה: חצי-חצי.

מצאנו יחד שטר של 200 ש"ח? בוא נחלק אותו בינינו. אנחנו רבים על המחשב? בוא נקבע חצי שעה לכל אחד. בשפת הגישור קוראים לפשרה WIN+LOSE - WIN+LOSE, כיוון שכל אחד מרגיש שהוא הפסיד חצי ממה שהוא רצה. אנחנו לא מתמקדים רק בחצי שהרווחנו, אלא גם (ואולי בעיקר) בחצי שהפסדנו. זו הסיבה שכאשר כופים פשרה, הבעיה לא באמת נפתרת. המרמור יוביל את המשתתפים, בד"כ, לגל נוסף של מריבה או ויכוח.

זו גם הסיבה שבגללה אנשים לא פונים לגישור - הגישור נתפס, בטעות, כפשרה, ואנשים לא רוצים לוותר על מה שמגיע להם, ובצדק מבחינתם.

אז מה כן? הדרך היחידה לוודא שהמריבה תסתיים באמת, היא לשאוף לפתרון שיהיה WIN-WIN. ששני הצדדים ירגישו שהם מקבלים מענה למה שחשוב  להם – אם הם מקבלים מענה, אין צורך בהמשך המריבה.

איך עושים את זה? איך נותנים מענה לשני ילדים שרבים על משאבים מוגבלים?

בשלב ראשון מרגיעים את הרוחות, ואז מקשיבים קשב מלא לכל אחד מן הצדדים, תוך שמירה על קשר עין והבעת השתתפות אמיתית ברגשותיהם (וכמובן כיבוי הטלפון הנייד...). מוודאים שכל אח מקשיב ומבין את החוויה של אחיו, ולא רק את טענותיו. הכי חשוב – לא להציע פתרונות! רק להקשיב. האמונה הבסיסית בגישור היא, שהפתרונות נמצאים בידי הצדדים ולא אצל גורם חיצוני (בורר/שופט).

ואז מגיע תורה של "שאלת הקסם": שואלים כל אחד מהם "מה חשוב לך?". לא מוסיפים שום דבר לשאלה, למרות שזה מאד מאתגר לשאול שאלה קצרה כל כך. לא "מה חשוב לך שיקרה?", לא "מה הכי חשוב לך מתוך כל מה שאמרת?" – פשוט "מה חשוב לך?". סביר להניח שהניסוח החדש יפתיע אותם, אבל אל תוותרו. עזרו להם לחשוב ולהגיע לתשובה קצת יותר עמוקה מאשר "שהוא יעזוב את המחשב!".

יכול להיות שהשפה החדשה תדרוש אימון מסוים, ואולי רק בפעם השניה או השלישית זה יעבוד, אבל אני מבטיחה שתופתעו לגלות את התשובות המיוחדות והעמוקות שתקבלו...

שתי בנותיי רבו לא מזמן על שטח המשחק בסלון. הצעירה נשכבה במרכז השטיח, ולא נתנה לאחותה לשחק בכלל. כאשר המריבה התעצמה, הושבתי אותן לשיחה ("לא שוב שיחה, אמא...."). הסברתי להן שחשוב לי שכולנו נבין מה קשה להן ושהן ימצאו פתרון שיהיה טוב לשתיהן.

לאחר שהן סיימו להטיח אחת בשניה את האשמותיהן ("את חטפת לי!"), הן הצליחו להירגע ולהסביר מה קרה. בשלב השני, שאלתי כל אחת מהן "מה חשוב לך?". הגדולה ענתה "להצליח לשחק בנחת ובלי הפרעות", והקטנה (בת חמש בלבד!) ענתה את התשובה המדהימה "שיהיה לי נעים בבית".

מה שמדהים בתשובה הזו הוא, שהיא בכלל לא התייחסה למריבה הנוכחית. היא בעצם אמרה "אני רוצה להרגיש שהבית הוא המקום הבטוח שלי, שבו ידאגו לי ויכבדו אותי" – וזה שונה לגמרי מהאמירה המקורית שלה "לא שיתפת אותי".

לבעיה של "כן לשתף" מול "לא רוצה לשתף" קשה מאד למצוא פתרון – ובכל מקרה זהו לא שורש הבעיה, ולכן הבעיה תצוץ שוב גם אם נכפה פתרון כלשהו. לבעיה של "לשחק בלי הפרעות" מול "שיהיה לי נעים בבית" יש אינסוף פתרונות אפשריים, שאותם נשתדל לקבל מהם ולא להציע בעצמנו. שפה חדשה, כבר אמרנו?

רחל גוטמן מגשרת ומנחה סדנאות לתקשורת נכונה לחיים

[email protected]