בדרך כלל אנחנו מוצאים עצמנו תרים אחר פתרונות לבעיות.
החיים מזמנים לנו כאבי ראש על סוגיהם, התמודדויות בפרנסה, במשפחה, במקומות העבודה.
תפקידנו להתמודד, לפתור בעיות, לפחות למזער אותן. אבל יש כאלה, ומדובר בקומץ קטן באוכלוסיה, שניזונים מיצירת בעיות. מיצירת התמודדויות חדשות, מהולדת בעיות שאינן באמת קיימות.
למשל חברות כנסת פמיניסטיות שדואגות לנשים החרדיות. הן סבורות שהן כורעות תחת הנטל. שהן מסכנות. שהן אינן מיוצגות בכנסת וזה ממש טורד את מנוחתן. שהן נרמסות ונדרסות תחת מגף הגבר החרדי. את היעדר שיתוף הפעולה עם הנשים החרדיות הן תולות בפחד המשתק אותן, באימה האוחזת בהן כשהן נדרשות להרים כפפה ולגלות עמדה. מבחינתן, כולן חיות שם, מאחורי החומה החרדית, באונס. לא פחות מכך.
ויש גם עיתונאים שמחפשים להתפרנס ולמלא את המכסה השבועית בכמות הרייטינג של בעל הבית. לשם כך הם מעצימים בעיות, מאדירים רוע וכאב, מעניקים משקל לא פרופורציונאלי למקרים נקודתיים. וכשאין ברירה – אף יוצרים אותם.
כי עד שדקלה אהרון שפרן מרשת ב' הגיחה עם תחקיר היולדות היתה הרווחה בבתי החולים. יולדת ערביה קיבלה את היחס ההולם אותה ואת אורח חייה והיולדת היהודיה נהנתה מאווירה נינוחה התואמת את אורח חייה.
ומה תרם "התחקיר" לציבור היולדות בארץ: כולן עצבניות, כעוסות ורגוזות, רוטנות על התקשורת הישראלית שהרגה להם את השהייה הנינוחה בבתי החולים.
פתאום הן נדרשות לצאת החוצה ללובי כדי לקבל את משפחותיהן ובשל אי הנעימות אל מול היולדות היהודיות בחדרן, פתאום הן נדרשות לסגל לעצמן נהלים אחרים מכפי שהורגלו עד עתה כשהיו יחד עם יולדות מהעדה הערבית. הן פשוט לא מבינות מה היה רע עד עתה. הן מתקשות להפנים שיש בתקשורת הישראלית עיתונאית שיודעת מה רע להן טוב יותר מהן.
הגיע הזמן לשים סוף לתופעה המגונה הזו. הלחץ להגיש אייטם לא יכול לבוא במחיר כה יקר על חשבון הציבור.
בתי החולים בישראל, האמונים על מתן שלווה מקסימאלית ויחס הוגן ליולדות, נסחטים תחת לחצה של התקשורת ומשנים סדרי עולם שהיו טובים לשני הצדדים רק בגלל שדקלה אהרון שפרן נזקקה השבוע לאייטם.
אין פה גזענות, אין פה שנאת האחר. סתם נודנקיות לשמה שפוגעת בערבים ויהודים כאחד.
פרופורציות לא יזיקו לכולנו. פרופורציות.