הפנימיות אמנם מציעות לתלמידים חיי חברה עשירים, חוגים מגוונים ועצמאות שבבית אפשר רק לחלום עליה. במקומות מסוימים אפילו מתחרים על הזכות לישון במיטת קומתיים חורקת. אך כמובן, גם בתמונה האידילית הזו מתגלים אי אילו קשיים שבני הנוער נאלצים להתמודד אִתם בין כותלי הפנימייה. החלטנו שהגיע הזמן לבדוק מקרוב את עולם הפנימיות. אווירה בראש סדר העדיפויות באופן פרדוקסלי לפעמים כדי להתקרב עליך להתרחק. אני מוצא שבמהלך שנות הפנימייה אנשים מתקרבים אל הוריהם. בסוף התהליך הם מכבדים את ההורים יותר מאשר בתחילתו". ישל"צ - הישיבה לצעירים הפנימייה של ישל"צ ממוקמת במבנה שנמשך מישיבת 'מרכז הרב'. כשהגענו לביקור קידם את פנינו הרב אלעד אלטמן, מנהל הפנימייה, והוביל אותנו היישר לאחד החדרים. הדבר הראשון שמרגישים כשנכנסים לחדר הוא כמובן הריח. אבל לשישיסטים שיושבים בחדר זה כנראה לא מפריע, כי כולם נראים מחויכים. בחדר שאליו נכנסתי ישנים שמונה שישיסטים – אם אפשר לקרוא לזה "ישנים", משום שלא ברור שזה אפשרי מבחינת גמישות. "חיי הפנימייה יכולים ליצור מצבים לא פשוטים בלשון המעטה", טוען הרב אלטמן. "לתת לנערים מרחב חיים פרטי ללא מבוגרים - זה יכול להיות פתח מסוכן. לא סתם בצבא יש כל כך הרבה נפילות, כאשר המ"פ הכי מבוגר הוא בן 22. זו הסיבה שהורים רבים לא מתקרבים לישיבות עם פנימייה. "יש שתי אפשרויות למנהל פנימייה", אומר הרב אלטמן ומסביר את דרך העבודה שלו עם הפנימיסטים: "או שאתה לא מתערב בכלל או שאתה דוגל בשליטה מוחלטת. השיטה השנייה עובדת כמו סבון – אתה חושב שאתה מחזיק אותו, אבל מהר מאוד הוא מחליק ממך. לכן צריך לעבוד בשיטה האמצעית: מעורבות. מצד אחד אני נותן אמון בתלמידים ומאפשר להם להתנהל בחופשיות, ומצד שני תמיד יהיו עם החבר'ה אנשי צוות, כדי לשמור על קשר עם עולם המבוגרים האחראיים". הרב אלטמן אומר שאפשר לראות שהתלמידים נהנים מאוד מחיי הפנימייה: "השבת הגיע מחזור אחד של בוגרי הישיבה, וכדי לארח אותם היינו צריכים להגיד לשכבה אחת לחזור הביתה כדי לפנות חדרים. כל התלמידים רבו אתי – כולם רצו להישאר. בסוף הצטופפנו והכנסנו את כולם. נוצרות פה חברויות אמתיות ובסוף השמינית הם בוכים על הפרֵדה כאילו חתכו להם את היד". אך עם כל הכבוד לחבורות שנוצרות ולאווירה, מה עושה תלמיד שמבקש קצת פרטיות? על זה אמר הרב אלטמן כי מושג הפרטיות בפנימייה לא כל כך קיים. "אין להם מפתחות לחדרים, אין להם שירותים ומקלחות פרטיות. רוב התלמידים שלנו באים ממשפחות ברוכות ילדים, כך שהם לא מכירים מציאות אחרת. אם תלמיד רוצה מדי פעם לצאת משיעור כי הוא זקוק למרחב – זה הגיוני, ואנחנו נכבד את זה. בסך הכול, אף על פי שאין לנו קמפוס ענק, אני לא חושב שהתלמידים מרגישים פה חנוקים". הקשרים המשפחתיים מתהדקים אולפנת בהר"ן בגזרת האולפנות מדווחות הבנות על הנאה שמהולה בקשיים לא מעטים. עטרת כלפה ושבות סתיו הן שתי שישיסטיות הלומדות באולפנת בהר"ן ומתגוררות בפנימייה שלה. בתוך כל ההמולה החברתית הן הסכימו לפרוש הצִדה לכמה דקות (חיכינו בשער) ולספר לנו על המתרחש בפנימייה. למה החלטתן ללכת לפנימייה? עטרת: "אני גרה ביישוב שומרייה, לכן לא הייתה לי אפשרות אחרת. אבל נראה לי שגם אם הייתה לי אפשרות אחרת עדיין הייתי בוחרת ללמוד בפנימייה. זו חוויה לחיות כל הזמן עם חברות. אמנם קשה בהתחלה, אבל אחרי שעוברים את הקושי – זה כיף גדול". "לפני שהגעתי הנה למדתי באולפנה טובה בלי פנימייה", אומרת שבות, "אבל הבנות היו פחות תורניות ממה שחיפשתי. האולפנה הקודמת הייתה מקום נחמד מאוד, אבל לא היו בה כמות השיחות שיש כאן והיחס לתלמידות שיש פה. האווירה החברתית פה שונה, לטובה. יכולתי אולי ללכת לאולפנה שיש בה בנות איכותיות יותר אך היא בלי פנימייה, אבל זה לא כמו לחיות לצדן ולספוג מהן את אורח החיים שלהן". כשאני שואל את השתיים לגבי התנאים הפיזיים של הפנימייה משתררת שתיקה מביכה, ואז שתיהן צוחקות. "אנחנו 'זורקות' פה על הניקיון יותר מאשר בבית", מספרת שבות. "אבל עדיין אין לנו ספק שנקי ונוח פה יותר מאשר בפנימייה של בנים". "התנאים פה טובים יחסית לפנימיות אחרות", טוענת עטרת. "בחדרים גרות שלוש, ארבע או חמש תלמידות. האוכל ממש טוב והלימודים ברמה גבוהה". "בכל זאת, הייתי מוסיפה ארונות גדולים יותר", מייחלת שבות. "היום יש ממש מעט מקום אחסון לכל תלמידה. גם השירותים והמקלחת נמצאים בחדר. זה דבר חיובי, אבל זה גורם לחדרים להיות קטנים מאוד". היה לכן קשה לעזוב את הבית? "בהתחלה היה לי קשה מאוד מאוד", מודה עטרת. "לפני הפנימייה בקושי יצאתי מהבית ולא הכרתי דברים אחרים. פתאום עברתי למציאות שבה לא נמצאים בבית כל השבוע! אז בהתחלה משתחררים בימי שלישי הביתה, ולאט לאט מתרגלים ורואים את ההורים לעתים רחוקות יותר". שבות: "עזיבת הבית עשתה לי טוב. התחלתי להעריך יותר את מה שיש לי. פתאום שמתי לב שאין מי שיאחל לי לילה טוב, ושאני זקוקה לשיחה היומית עם ההורים. הקשרים שלי עם ההורים ועם האחים הגדולים התחזקו מאוד בעקבות המעבר לפנימייה". עטרת מסכימה עם שבות לגבי חיזוק הקשר המשפחתי: "פתאום מצאתי את עצמי משתפת את ההורים יותר במה שעבר עליי במהלך היום, דברים שלא הייתי משתפת כשגרתי בבית, כי הייתי אִתם כל הזמן. להורים שלי לא היה קל לוותר עליי לטובת האולפנה, לכן בהתחלה הם באו לבקר אותי כל הזמן". מקום שאפשר ללכת בו בנעלי בית הרב דוב זינגר הוא ראש הישיבה התיכונית 'מקור חיים', שגם בה יש פנימייה. הופתענו לשמוע שהוא לא תומך באופן גורף בלימוד בפנימייה. "אמנם במקור חיים יש פנימייה, אבל זה לא אומר שאני בהכרח בעדה. זו אפשרות שצריכה להישקל ברצינות". מהם השיקולים שיש להביא בחשבון? "יש לפנימייה יתרונות. קודם כול, היא יוצרת לתלמיד עולם שלם. הלימודים הם לא מקום שאליו הולכים וחוזרים, אלא באופן מסוים הם אורח חיים שלם, שבא לידי ביטוי גם בשעות הלימוד בכיתה וגם באופי של החיים החברתיים. אין פער בין עולם התורה לחייו של התלמיד, אין עולם של לימודים ועולם של בית. הפנימייה יוצרת עולם שלם שמאפשר לתלמיד לטבול בתוכו באופן מלא. ההשפעה של הלימודים והתורה היא הרבה יותר דרמטית. "נקודה נוספת", ממשיך הרב זינגר, "היא שבאופן פרדוקסלי לפעמים כדי להתקרב עליך להתרחק. אני מוצא שבמהלך שנות הפנימייה אנשים מתקרבים אל הוריהם. בסוף התהליך הם מכבדים את ההורים יותר מאשר בתחילתו". ובהקשר הזה של היחסים עם ההורים מדגיש הרב: "אם מחליטים ללכת לפנימייה, חייבים לבדוק שהפנימייה היא לא אפסנאות. הורים חייבים לבדוק שלא מדובר בשטח הפקר. צריך לראות שיש שם תשומת לב וצוות רציני שנמצא עם התלמידים". לדעת הרב זינגר, החיסרון בלימוד במקום עם פנימייה הוא ברור: "זה לא הגיוני שילד עוזב את הבית שלו בגיל 14. להורים שלו יש מה לומר, מה לחנך, מה להשפיע. טבעי שילד יגדל בבית עם האחים שלו. משום כך ההתלבטות היא גדולה. אי אפשר להגיד אמירה כללית 'כדאי ללכת לפנימייה'. כל ילד וילד צריך לבחון לפי ההקשר, לפי המשפחה שלו ולפי הפנימייה שאליה הוא רוצה ללכת". מה מניסיונך דרוש כדי ליצור פנימייה טובה? "דרושה עבודה עמוקה על היחסים בין התלמידים, על סוג הדיבור, סוג השיח. צריך ליצור אווירה נטולת חספוס וציניות, כדי שהמקום יהיה בית לתלמידים. בית הוא מקום שאפשר ללכת בו בנעלי בית, שלא מפחדים להפגין בו חולשות. חבורה של נערים יכולה להדגיש את החספוס וה'גבריות' במירכאות, וכדי לבנות פנימייה טובה צריך שיהיה מקום גם לצד הרך". הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם" , מגזין הנוער של עולם קטן. לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן