לא שינה את דרכו הערכית, שהחלה בשמאל הקיבוצניקי. שר הביטחון משה יעלון בחומש
לא שינה את דרכו הערכית, שהחלה בשמאל הקיבוצניקי. שר הביטחון משה יעלון בחומש צילום ארכיון: מרים אלסטר, פלאש 90

בין שרי ממשלת נתניהו הרביעית, קשה לחשוב בימים אלו על שר שמעורר יותר כעס ויותר התנגדות בחוגי הימין הרחבים מאשר שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון.

לא, זו ממש לא רק פרשת החייל היורה בחברון. מדובר בשרשרת של צעדים בעייתיים והתבטאויות מעוררות מחלוקת, שראשיתה עוד בקדנציה הקודמת, אך היא התגברה מאוד מאז הושבעה הממשלה החדשה.

לא תמיד הדברים נראו כך. למעשה, במשך ארבע השנים של ממשלת נתניהו השנייה, נחשב יעלון לתקוותם של אנשי הימין והמתנחלים. ממשלת נתניהו השנייה אמנם הונהגה במידה רבה על ידי הימין, אולם שר הביטחון היה אז אהוד ברק. אירועים כמו פינוי בית השלום תוך שימוש בתרמית והתבטאויות שלא הותירו ספק באשר לעמדותיו של ברק בנוגע לעתיד ההתיישבות, גרמו לרבים בהתיישבות לייחל ליום שבו יעלון, חבר הליכוד, יחליף את ברק.

דו"ח לוי הורד מהשולחן

ההתחלה נראתה טובה. צעדים כמו חתימה על כמה אישורי תב"ע בשומרון (הר ברכה למשל) שעוכבו במשך שנים והחזרת מעמד ההסדר לישיבה בהר ברכה (צעד שעוד נשוב אליו בהמשך), גרמו לרבים לחשוב שמשהו חדש מתחיל. התקווה הייתה שיעלון יבצע שינוי מהותי במדיניות ההתיישבות שהנהיג קודמו, וחסל סדר הריסות ופינויים. הציפייה הייתה בין היתר לשינוי מהותי בדרכי עבודתו של המנהל האזרחי ולהפיכת המתנחלים מבן חורג לבן יקיר.

אולם כגודל הציפיות שנתלו ביעלון, כך התברר מהר מאוד גודל האכזבה. האכזבה הראשונה הייתה בהתמודדות מול האיום המשפטי על ההתיישבות. יעלון, ויש לציין בהקשר זה גם את פטרונו, ראש הממשלה נתניהו, הכניס להקפאה עמוקה את הדיון ביישום מסקנות דו"ח ועדת השופט אדמונד לוי. אם ערב הבחירות לכנסת ה‑19 עוד נעשו מאמצים לבחון כיצד ניתן ליישם לפחות חלקים מהדו"ח, מרגע שהושבעה ממשלת נתניהו השלישית שבה מונה יעלון לראשונה לשר ביטחון, נעלם הדו"ח משולחן מקבלי ההחלטות ועבר לארכיון. שום דבר מההמלצות המופיעות בדו"ח, גם צעדים שאפשר היה לבצע בקלות יחסית כמו צו שימוש מפריע, לא בוצע בתקופת יעלון. שר הביטחון נתן גיבוי מלא למשפטני המנהל האזרחי, אשר מובילים ביד רמה את הקו המשפטי לפיו זכויות התושבים הישראלים ביו"ש פחותות באופן מהותי מזכויות התושבים הפלשתינים.

בשלבים הראשונים נראה היה שיעלון יודע לפחות "לעשות פוליטיקה'", ואזורים ורשויות בהתיישבות שמחזיקים בידיהם כוח משמעותי בתוך תנועת הליכוד זכו ליחס מועדף מצדו. אולם משיחות עם פעילי שטח מרכזיים עולה כי גם בנושא זה, לאחר תקופה מסוימת, חלה ירידה משמעותית. אותם מקומות יודעים אמנם גם היום לנצל את כוחם בעבודה מול שרי הליכוד בממשלה, אולם מידת הקשר עם יעלון פחתה במידה ניכרת.

לאחר פינוי מגרון ושכונת האולפנה בשלהי כהונתה של ממשלת נתניהו השנייה, נוצרה תקופת רגיעה מסוימת בראשית כהונת ממשלת נתניהו השלישית, שהיא גם ראשית תקופתו של יעלון במשרד הביטחון. אולם עוד בכהונה זו של יעלון התברר כי הוא ממשיך את מדיניות מתן הגיבוי המוחלט לפסיקות הדרג המשפטי בנושאים אלו. הדברים באו לידי ביטוי בכמה אירועים, סביב עתירות שונות לבג"ץ שלא זכו באותה תקופה לבולטות ציבורית, כמו העתירה על מצפה יצהר, מעלה רחבעם ועוד. למעשה, גם במקומות שבהם שיתף יעלון פעולה עם המגמה של הכשרה במקום הריסה, הוא עשה את הדברים כמי שכפאו שד, ורק לאחר לחץ ציבורי ותקשורתי מאסיבי מכיוון האגף הימני במפלגתו ובציבור.

פחות התיישבות, יותר שלטון החוק

הרעה משמעותית במערכת היחסים בין שר הביטחון לציבור המתיישבים התרחשה מיד לאחר השבעת ממשלת נתניהו הרביעית. רמז לבאות אפשר היה לקבל כבר לפני הבחירות: ההחלטה להחזיר את בני בגין לפוליטיקה ולכנסת, החלטה שהוביל יעלון, היוותה יותר מרמז לדרך שבה מבקש יעלון למתג את עצמו. מצד אחד כביכול בשר מבשרו של הימין, מצד שני חביבן ובן בריתן של האליטות הישנות.

רוח הדברים התבררה באופן ממוקד יותר זמן קצר לאחר השבעת הממשלה, כאשר התגלה ששר הביטחון מסרב לקיים את ההסכם הקואליציוני שעליו חתמה מפלגתו. למרות שבהסכם נקבע כי המנהל האזרחי יוכפף לסגן שר הביטחון, איש הבית היהודי אלי בן דהן, סירב יעלון לעמוד בתנאי ההסכם ולמעשה הוא מפר אותו עד היום הזה. בכך למעשה חסם יעלון כל אפשרות לפעול לשינוי דרך פעולתו של המנהל האזרחי מול אנשי ההתיישבות ביו"ש.

מי שחשב שמדובר בעוד מאבק קלאסי על תחומי אחריות וסמכויות, התבדה עד מהרה. תוך זמן קצר הזדמן מקרה המבחן הראשון, הדרך שבה יישם יעלון את פסיקת בג"ץ בדבר הרס שני בניינים במערב היישוב בית אל, שזכו לכינוי "בתי דריינוף". עוד לפני מתן ההכרעה הסופית בבג"ץ, הוביל שר הביטחון מהלך צבאי אגרסיבי שנועד לאפשר הרס מהיר של שני הבניינים מיד לאחר ההכרעה. המהלך בוצע למרות שהכשרת השכונה קודמה במקביל, ולמרות הציפייה ששר הביטחון יבהיר במעשיו כי ההרס איננו לרוחו. יעלון לא הסתפק בפעולה לקידום ההרס. הוא אף מצא בסיטואציה הזדמנות טובה להתנגח באגף הימני במפלגתו, במפלגת הבית היהודי ובראשי ההתיישבות. שר הביטחון, שממש באותה עת פעל גם לפינוי מאות עולים לחורבות שא-נור, צייץ בטוויטר כי "לא אתן יד להפקרות", וקומם עליו את מי שהרגישו כי דבריו כוונו אליהם. לשני האירועים הללו הצטרפה גם פרשת הריסת בית הכנסת בגבעת זאב, והתבטאויות קשות שהשמיע יעלון כלפי אנשי בית הכנסת סביב המאבק.

בזמן העימות סביב בתי דריינוף, חווה לראשונה יעלון גם את חיבוקו החמים של המרכז-שמאל התקשורתי בישראל. כחלק מהמאמצים לנגח את האגף הימני יותר ובראשו אז נפתלי בנט, אומץ יעלון על ידי אותו מחנה בחום, ונראה שהתמכר היטב לחיבוק הנעים. יותר ויותר התבטאויות בזכות "שלטון החוק" והצורך לפעול "באחריות", ופחות ופחות דיבורים בעד ההתיישבות ובעד זכותנו על הארץ. למעשה, יש להודות, יעלון מעולם לא היה איש ארץ ישראל השלמה. את המעבר מהשמאל הקיבוצניקי לצדה הימני של המפה עשה מתוך התפכחות מחלום השלום, ולא לאחר שינוי ערכי מהותי. במובן הזה, ספרו של יעלון 'דרך ארוכה קצרה' הוא קריאת חובה למי שמעוניין לפענח את חידתו של האיש.

אולם הדברים לא נשארו רק במישור ההתבטאויות ובכניעה המוחלטת להחלטות בית המשפט. מהר מאוד הובילה ההתמכרות לחיבוק גם לצעדים שאינם נדרשים. דוגמה טובה לכך הייתה פרשת הכניסה לשני הבתים בחברון בשנה האחרונה. למרות העובדה שהמתיישבים שנכנסו לבתים ביצעו רכישה (ועל כך דומה שאין חולק), ולמרות העובדה שלא עברו על אף חוק מחוקי האזור, החליט שר הביטחון על פינוי מהיר.

צעד נוסף כזה, שהעילה לביצועו הייתה יותר מתמוהה, הוא ההוראה שיצאה מלשכת שר הביטחון לישיבות ההסדר להחרים את רב היישוב הר ברכה, הרב אליעזר מלמד. הרב מלמד, שהקים את הישיבה בהר ברכה ועמד בראשה במשך שנים, התפטר לפני כשנה מראשות הישיבה ומסתפק מאז בהכוונתה הרוחנית של הישיבה. אולם, בחודש טבת השנה שוגר מלשכת שר הביטחון מכתב חריף, שבו מוזהרות ישיבות ההסדר כולן שלא לשתף פעולה עם הרב מלמד, עקב "קריאותיו לסירוב פקודה בעניינים מסוימים".

"אנו פונים אליכם על מנת שלא תקיימו עם הרב מלמד שיתוף פעולה מסוג כלשהו, כך שיימנע ממנו להפיץ משנתו בעניינים המוזכרים לעיל בקרב תלמידי ישיבות ההסדר... שר הביטחון רואה בחומרה רבה אמירות החותרות תחת ערכי צה"ל וקוראות לסרבנות. שר הביטחון רואה בהרצאות שמאדירות ציות סלקטיבי לפקודות, בין שניתנו מפי הרב מלמד או מפי אחרים, כסותרות את ערכי היסוד של צה"ל ואת עקרונות המסגרת של ישיבות ההסדר", נאמר במכתב החריף, שדבר קיומו נחשף בסוף אדר א'. הצעד עורר תמיהה רבה על יעלון, וביקורת חריפה בקרב חוגים רבניים רחבים, גם כאלו שנחשבים למתונים.

במובן זה פרשת החייל היורה בחברון, שבמסגרתה החריף יעלון את הטונים עוד יותר ויצא באופן תקיף נגד האגף הימני בממשלה ובקואליציה, הוא המשך ישיר למגמה הכוללת של יעלון. ניסיון להתמתג במרכז הפוליטי וליהנות מהחיבוק התקשורתי על ידי אמירות חריפות בגנותו של החייל ובגנות אלו שהעניקו לו גיבוי.

אישור תב"עות נמשך

עם זאת, יש לציין שני דברים שעומדים לזכותו של יעלון. הראשון הוא הפעילות הנמשכת, בסיועו של עוזר השר לענייני התיישבות קובי אלירז, איש היישוב עלי, לאישור תב"עות ליישובים ביו"ש. מדובר בנושא בעל רגישות בינלאומית גבוהה, אולם למרות זאת נעשים דווקא בשנה האחרונה מאמצים שנשאו פרי בכמה נקודות. כך אושרה התב"ע לשבות רחל, סנסנה, יקיר ואיתמר, יישובים שסבלו מהקפאה מוחלטת במשך שנים ארוכות. במקומות אחרים אושרו תב"עות שהרחיבו את היישובים. מהלכים אלו נעשו ברוב המקרים בשקט יחסי מחשש עינא בישא, אולם כאשר בוחנים את דרכו של יעלון, יש להזכיר אותם.

הדבר השני הוא השינוי שמתבצע גם בחסותו של יעלון, אם כי בעיקר בהובלת שרת המשפטים איילת שקד, בכל הנוגע לתשובות המדינה לבג"ץ בעתירות של פלשתינים. למרות העובדה שדו"ח אדמונד לוי איננו מיושם, נעשה מאמץ להביא משהו מרוחו לתחום הזה. בניגוד לעבר, נעשה בתקופה האחרונה מאמץ לדאוג לכך שהמדינה תציג כבר מהרגע הראשון תשובות כאלו שימנעו הגעה לפסקי דין שתוצאתם הרס בתים ומאחזים. הדבר לא הגיע עד היום לנקודת מבחן ממשית, אולם אם מגמה זו תתמיד ייתכן שנראה בעתיד פחות פסקי דין מהסוג שמאיים כיום על קיומה של עמונה ועל גורלם של תשעה בתים ביישוב עפרה הסמוך.