לא רואים את הסערה הפנימית
לא רואים את הסערה הפנימיתצילום: שאטרסטוק

הרגע שבו התחלתי לחשוב על גיל המעבר זכור לי בבהירות: הלכתי במהירות, כמעט בריצה, להשתלמות שארגנתי והתחילה בלעדיי בגלל מחויבות אחרת שצצה פתאום.

לפתע הטלפון צלצל. "שלום, מדברת המזכירה של מכון פוע"ה. אנחנו מקיימים השתלמות לנשים בנושא גיל המעבר. קיבלנו המלצה ואנחנו רוצים להזמינך. את מוכנה לבוא להרצות?".

השתתקתי לרגע, ואז התעשתי ואמרתי בחיוך: "נראה לי שאני בגיל הנכון להשתתף בהשתלמות הזאת".

לשבריר שנייה חשבתי לעצמי כמה זה סמלי שהחשיבה הרצינית שלי על הנושא היא בעצירה פתאומית, תוך כדי ריצה, והמשכתי: "אינני מומחית בגיל המעבר. ממש לא. המומחיות שלי היא במצבי חירום ולחץ. כל מעבר הוא סוג של לחץ", לא התאפקתי מלהתחיל קצת בהרצאה, "ואם אתם מעוניינים שאתן הרצאה על האיום והאתגר שבכל מעבר - אני מוכנה, אבל לא השנה אלא בשנה הבאה".

כך אפשרתי לעצמי לעצור מעט, להתבונן ולבחון את הייחודיות של הגיל, לקרוא, ללמוד, לשהות מעט ולא רק לרוץ. השטר אכן נפרע, הטלפון הבא הגיע ואיתו גם ההרצאה.

 גיל הבינה היתרה

גיל המעבר, כמו כל מעבר בחיים, מכיל פוטנציאל ללחץ ולצמיחה כאחד.

ראשית אתייחס לשמו: חשבת פעם למה הוא נקרא "מעבר"? מעבר לאן? באופן אישי הרגשתי שבגיל חמישים, הידע והניסיון שצברתי במשך החיים הרבה יותר זמין בשבילי ונשלף בקלות. כשאמרתי זאת פעם בהרצאה, אמרה אחת המשתתפות: זה כתוב במשנה, "בן חמישים לעצה". אם כן, אני מציעה שם חלופי: "גיל הבינה היתרה".

מהו לחץ?

תאורטיקנים וחוקרים שונים נותנים מגוון הגדרות למושג לחץ.

אחת ההגדרות המקובלות היא זו של קפלן, שהגדיר לחץ כמצב שבו יש פער בין הדרישות - החיצוניות או הפנימיות - לבין המשאבים העומדים לרשות האדם. על פי הגדרה זו לחץ יכול לבוא מחוויה של עומס יתר, ממשימה שאדם חווה כקשה במיוחד, מכאב בלתי נסבל ועוד.

דומה שבחברה שבה התחרותיות רבה, התביעה העצמית להישגיות ולהספק גדולה וקצב החיים מהיר, חוויית הלחץ נוכחת בחייהם של אנשים רבים.

אריקסון התייחס למעברים משמעותיים בחיים וקרא להם "תקופות קריטיות". כאשר אנחנו מסתגלים למצב מסוים, לתנאי חיים, לחוקיות כלשהי, ישנן פעולות רבות שאנחנו עושים באופן אוטומטי. אולם כאשר אנחנו עוברים לשלב אחר בחיים, עלינו להתארגן מחדש פיזית, רגשית וגם קוגניטיבית, ושינויים אלו דורשים מאיתנו מאמצים ואנרגיות רבות.

כשאני מרצה בפני נשים צעירות, אני תמיד אומרת: את מתחתנת עוד מעט או שזה מכבר נישאת, ואת חושבת לעצמך, איך זה שכל הכלות כל כך מאושרות, כל כך מחייכות, ורק אני מלאה לבטים, ספקות וחיבוטי נפש? איך זה שרק אצלי החמות כזו מעצבנת וההורים מתערבים בכל דבר?

ואני ממשיכה ואומרת: את רק לא שמה לב לכך שגם את מחייכת כלפי חוץ, וגם אצלך לא רואים את הסערה הפנימית.

שמעתי פעם מטאפורה יפה. כאשר מעבירים משהו מצנצנת לצנצנת חלק מהחומר נשפך, אנרגיה מתבזבזת במעברים.

תמיד יש מי שיקפצו ויגידו: אבל מעבר הוא דף חדש, הזדמנות חדשה. אכן, זוהי חצי הכוס המלאה. כאשר המעבר לא נחווה כמשהו שהוא מעבר לכוחותיו של האדם, יש בו פוטנציאל רב להזדמנות חדשה ולצמיחה והוא בבחינת דף חדש בחיים.

לחץ רב נוצר, כמובן, אם חלילה נתקלנו באיום קיומי - איום על חיינו או על דבר או אדם שמאוד משמעותי לחיינו. לחץ שמגיע עקב איום על החיים חלילה הוא בסיסי ומובן, אך רבים חווים לחץ כבד מאירועים כמו מבחן, פעולה שלא נעשתה בשלמות בעבודה ואפילו מקמטים שנוצרו בשמלה כתוצאה מנסיעה.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי