ב‑8 במאי 2012 התהפך מזלם של פרקליטי המדינה.
במשך שלוש שנים קידם יושב ראש הוועדה לענייני ביקורת המדינה, ח"כ רוני בראון, את חקיקת החוק להקמת נציבות ביקורת על הפרקליטות. במשך שלוש שנים נלחמו אנשי הפרקליטות בשצף קצף נגד חקיקת החוק, אך הוא הלך וסגר עליהם. בראון אמנם לא הוביל את היוזמה במרץ יוצא דופן, אך היקף התמיכה שקיבל המהלך היה יוצא דופן.
לא נמצא אפילו חבר כנסת אחד שידבר סרה בחוק. ממפלגות הימין בואכה מפלגות המרכז והשמאל ועד לחברי הכנסת הערבים, כולם תמכו, כתף אל כתף, בחקיקה. אליהם הצטרפו משפטנים בולטים באקדמיה ונציגי ציבור מגופים שונים. התנועה הוותיקה לאיכות השלטון הייתה בעד. המכון הישראלי לדמוקרטיה היה איתה. כך גם תנועת 'אומץ' הלוחמת בשחיתות, ומכון המחקר 'קהלת' שעשה אז את צעדיו הראשונים. יוצא הדופן היחיד היה מבקר המדינה דאז, השופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס, שחשש כי נציבות חדשה תנגוס בסמכויותיו, ודרש להקים את הנציבות כמחלקה בתוך משרדו.
התגייסות שכזו, לאומית כמעט, הייתה מצליחה להעביר כל חוק בתוך שבועות ספורים, אך פרקליטי המדינה הצליחו שוב ושוב להרוויח זמן. הם עשו זאת בעיקר באמצעות התרגיל הבדוק שבו מפיל הממסד המשפטי את נבחרי הציבור - הקמת ועדה פנימית. לא ברור מדוע בכנסת טועים תמיד לחשוב שמשפטנים, בניגוד לסתם בני אדם, מסוגלים להוציא מתחת ידם המלצות על מנגנון אפקטיבי שירסן אותם או יפקח עליהם. כך למשל עצרה הכנסת הליכי חקיקה שהיו מאפשרים להקליט את דיוני בתי המשפט, בפרט דיונים בעתירות לבג"ץ בבית המשפט העליון, לאחר שנשיא בית המשפט העליון דאז, אהרון ברק, הקים ועדה לבחינת הנושא והושיב בראשונה את נאמנתו והיורשת שלו בתפקיד נשיאת בית המשפט העליון, השופטת דורית ביניש. אל תטרחו לחפש את מסקנות הוועדה. היא התמוססה כאשר פוזרה הכנסת שיזמה את החקיקה.
גם בסוגיית הביקורת על הפרקליטות, הפוליטיקאים נפלו לאותה מלכודת. הם הסכימו לאפשר לפרקליטות להקים ועדה פנימית שתמליץ לוועדה של הכנסת על מבנה הביקורת הרצוי. במשך חודשים רבים הם דנו בעניין, כשהם מוסרים דיווחים ערטילאיים על התקדמות ומבקשים עוד ועוד הארכות. לבסוף נקעה נפשם של חברי הכנסת והם הציבו בפני הפרקליטים מועד אחרון למסור את המלצותיהם בטרם ייכנסו להליך חקיקה מהיר.
אלא שמשיכת הזמן של הפרקליטות שוב הוכיחה את עצמה. הישיבה המכריעה נקבעה לראשית מאי 2012, אך עד שהגיעו הנוכחים אל חדר הוועדה בכנסת, התברר כי הממשלה של נתניהו מפזרת את הכנסת לקראת עריכה מהירה של בחירות חדשות. היה ברור כי כל הליכי החקיקה יוקפאו, הסיכויים של בראון לראות את הכנסת הבאה מבפנים קלושים והמומנטום נשבר. הפרקליטים הצליחו פעם נוספת להתחמק מנציבות ביקורת שלכולם היה ברור כי הקמתה חיונית.
אבל כאמור, ב‑8 במאי באותה שנה, יום אחרי שהחוק לפיזור הכנסת עבר בקריאה הראשונה, התהפך מזלם של פרקליטי המדינה. בתרגיל מבריק של אהוד ברק, שחיסל אחת ולתמיד את מפלגת ההתנתקות של אריאל שרון ואהוד אולמרט, הודיע ראש הממשלה כי 'קדימה' מצטרפת לקואליציה. ימיה של המפלגה בראשותו של מופז בממשלה היו קצרים, פחות מחודשיים. אך המהלך הותיר את הפרקליטים עם חברי כנסת שהיו עד עתה זועמים וחסרי אונים, ולפתע הוחזרו להם מלוא סמכויותיהם. מצבם של הפרקליטים היה קשה עוד יותר, שכן רוני בראון שעבר אל הקואליציה התמנה באותה הזדמנות לתפקיד היוקרתי של יו"ר ועדת החוץ והביטחון. בנוסף לכך, לראשות ועדת הביקורת התמנה איש מפלגת 'תקומה' שנותרה באופוזיציה, ח"כ אורי אריאל.
עוד לפני שאריאל החל לקדם את החוק בכל עוז, הבינו הפרקליטים כי כלתה אליהם הרעה, והם ניסו עוד תרגיל אחרון. הם הגיעו לוועדה והודיעו בהכנעה שהם מקבלים עליהם את הדין של הקמת הנציבות. הם רק מבקשים שהדבר ייעשה לא על ידי חוק, אלא בהחלטת ממשלה ובמסגרת משרד המשפטים. ההצעה הממה את הח"כים לרגע. אנשי הפרקליטות הרוויחו הפעם רק כמה שבועות, אך כאשר לאחר פחות מחודשיים מופז מצא את עצמו שוב מחוץ לממשלה וימי הכנסת היו ספורים, בחרו חברי הוועדה, ובראשם אריאל, שלא לקחת סיכונים. למרבה הצער הם הסכימו להצעה ממשרד המשפטים בכפוף ללו"ז קשוח שהבטיח את הקמת הנציבות בתוך שבועות ספורים. השבועות כמובן הפכו לחודשים. הכנסת התפזרה. כנסת חדשה וממשלה חדשה, ואפילו שרת משפטים חדשה, הפיחו בלב הפרקליטים את התקווה כי העניין מאחוריהם.
געגועים ללבני
קשה היה לדמיין שמישהו יצליח לעורר געגועים לציפי לבני, בוודאי קשה היה להעלות על הדעת שזו תהיה איילת שקד. אבל לבני, שרת המשפטים הנכנסת, הפתיעה כאשר הופיעה לישיבה הראשונה של הוועדה לביקורת המדינה ודרשה מהפרקליטות לפרוע את השטר. ברגע האחרון אמנם הוחרג היועץ המשפטי עצמו מגוף הביקורת יחד עם עוד מגבלות שהוטלו על פעולת הנציבות. אך לא זו בלבד שלבני הצליחה להרים את גוף הביקורת על רגליו בתוך זמן קצר, אלא שהיא הצליחה לשכנע את נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז, השופטת הפעלתנית והעשויה ללא חת הילה גרסטל, לעמוד בראש הנציבות. אם הפרקליטים קיוו למינוי הרגיל של שופט מזדקן ותשוש, פנסיונר של בית המשפט העליון, הם קיבלו מישהי שבאה לעבוד.
לפני שנתיים החלה פעילותה של הנציבות. אצל גרסטל החלו להיערם תלונות פרטניות, ובמקביל היא החלה בביקורת מערכתית על התנהלות הפרקליטות. פחות מחמישה חודשים מאוחר יותר התמרדה הפרקליטות כנגד הגוף. זה התחיל עם ועד פרקליטי המדינה. אנשי הפרקליטות בתחפושת של ועד עובדים הכריזו על סכסוך עבודה והודיעו כי הם מפסיקים לשתף פעולה עם גוף הביקורת. הם אמנם התפשרו עם חברי הכנסת על הקמת הגוף בתמורה לאי חקיקה, אך זה היה בכובעם כמשפטנים. עתה הם תבעו לסגור אותו בכובעם כעובדים. ראשי הפרקליטות לא יכלו כמובן להצטרף להצגה, ופרקליט המדינה שי ניצן אף הוציא הוראה מתוקשרת לראשי המחוזות לשתף פעולה עם גרסטל. אך הוא כיפר על העניין בהשתלחויות חסרות תקדים בנציבה כשזו העזה להוציא דו"חות חמורים, מערכתיים ופרטניים. גרסטל לא נכנעה, החוצפה והכוחניות של אנשי הפרקליטות לא שברו אותה. הייתה זו דווקא שרת המשפטים, איילת שקד, שהרגה אותה ברכות.
את הטעות הראשונה עשתה שקד בימים הראשונים לכניסתה למשרד. כדי למנוע שביתת פרקליטים נוספת (הראשונה הסתיימה לפני כחמש שנים ובה סחטו פרקליטי המדינה תנאי שכר חסרי תקדים, הרבה מעבר לאלו של שאר המשפטנים בשירות המדינה), היא הסכימה למינויו של שופט בית המשפט העליון בדימוס אליעזר גולדברג לראשות ועדה שתמליץ על מתווה לעבודת הנציבות. גולדברג בן השמונים וחמש הצטייר בתור מבקר חלש במיוחד בתפקידו האחרון בנציבות המקבילה לביקורת על השופטים. שקד גם הסכימה להקפיא במשך כל אותה תקופה את הביקורת הפרטנית של הנציבה על הפרקליטים. ומשהגיש גולדברג את הדו"ח הצהירה שקד בפזיזות שתיישם אותו. למרות שהמלצות אחדות של גולדברג, כמו למשל הפקעת הביקורת המערכתית מהנציבות, איימו לסרס את הגוף החשוב.
בחודשים האחרונים עוד האמינו בנציבות למסרים שעברו משקד כי הכול יהיה בסדר, כי היא פוליטיקאית ממולחת ובסופו של דבר המסקנה העיקרית של גולדברג שתיושם היא עיגון מעמדה של הנציבות בחוק. אך כאשר לפני כחודש פרסמה השרה את התזכיר להצעת החוק, התברר כי אנשי משרד המשפטים ממולחים בהרבה. הם הסכימו להתפשר איתה על שנה שבה תיוותר הביקורת המערכתית בידיה של הנציבות, אך הכניסו להצעת החוק עדר של עיזים שמותירות נציבות שכמעט אינה יכולה לעשות דבר.
השבוע הודיעה גרסטל על התפטרותה. כעת נותר לשקד רק למצוא משפטן מכובד חלש דיו, שיסכים לעמוד בראש נציבות חסרת משמעות.