ליל הסדר לפני שלוש שנים. חוגגים בקרית שמונה אצל סבא וסבתא. על הקירות תלויים פרסים רבים המחכים להינתן לילד שיענה תשובה נכונה לקושיות שיישאל בסדר.
הערב יורד, חוזרים מהתפילה, מתיישבים לשולחן הסדר. כולם עם מאור פנים, הילדים נרגשים לקראת שירת מה נשתנה והאפיקומן.
איתן מיכאל בן שנתיים וחודשיים, יושב עלי, ילד סקרן, נסיך אמיתי, בן חורין. שר עם הילדים "מה נשתנה", מחכה שהדוד ישאל אותו שאלות הקשורות לחג, ועונה כמו גדול.
שר את שירי ההגדה, שמח בפרסים שקיבל, רוקד עם סבא, שערו הארוך גולש כל כתפיו, ילד שמח, משמח את הסובבים אותו.
כעבור חודש וחצי איתן מיכאל המתוק נפגע בתאונה, נכנס לתרדמת, גופו המתוק נשאר שלם, רק שבר קטן בגולגולת. אך מוחו הקטן והחכם נפגע, ונשארו רק הזיכרונות והגעגועים.
צפיתי בסרט על דפנה מאיר הי"ד, ובעלה מדבר על הגעגועים והרצון לחזור לחיים שהיו לפני הרצח. הוא מתאר איזה חלל גדול הוא מרגיש בליבו, איך הוא עדיין לא קולט שזה קרה, מחכה כל יום שדפנה תחזור. דמעות רבות זלגו מעיני בזמן הצפייה בסרט, כאב גדול על מה שקרה להם, והזדהות עצומה עם הידיעה שהחיים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו. גם לאחר שלוש שנים הכאב מורגש בלב, כאב פיזי ממש.
איתן מיכאל חוזר באחת מהגן, וכבר בהסעה, כאשר הוא שומע את קולי הוא מחייך. אך הגוף עדיין רפוי, לא מתפקד. לפעמים הוא חוזר כאשר רגליו רועדות ללא שליטה או שרגליו שמוטות לצדדים, חולצתו רטובה מהרוק.
ואני כל כך מתגעגעת לצחוק המתגלגל שלו, לכעוס עליו שלא יאכל חמץ בסלון, לבקש ממנו לא להכניס אוכל לחדר המשחקים. לרדוף אחריו עם הרוח של שואב האבק. יש לנו סרטון מפסח שלפני התאונה שבו רואים איך הוא נהנה משואב האבק.
פסח מתקרב, ובכל חג יש את הכאב, הגעגועים. מרגישים את החסר, את החלל הגדול שהותירה פציעתו.
לא קל להיות איתו מהשעה אחת בצהריים, אני מביאה אותו לכל מקום בבית, רק שיהיה איתי, שירגיש, שיחוש שישמע.
ובכל הזדמנות אני מחבקת, מתרגשת, מבקשת שיוציא עוד קולות. מנסה שהמחשבות הקשות לא יכנסו לראש, שהייאוש על העתיד הלוטה בערפל לא יגרמו לי להיות עצובה.
בכל יום אני מנקה עוד חלק מהבית, הנקיון כל כך יפה, הסדר עושה טוב לנפש. אני מרגישה שכמעט בכל יום צריך לעשות סדר בנפש, במחשבות. לערוך טבלה וירוטאלית ולכתוב בה איזה טוב יש לי, כמה טוב יש לי.
בשש בבוקר איתן מיכאל כבר לידי במיטה, עם חיוך ענק. ואני תמיד קמה שמחה ומאושרת. במקום לבכות על מצבו, הוא גורם לי אושר, דווקא הוא, שאפשר בלי סוף לבכות על מצבו, משמח אותי. זה האבסורד של חיים, הקושי מרומם, המאמץ משמח.
וכמו בכל שנה מאז התאונה נשב בשולחן הסדר, איתן מיכאל ישב איתנו ליד השולחן, לבוש בבגדים חדשים וחגיגיים, כיפה חדשה לראשו, והוא ירגיש אותנו, ישמח איתנו, יוציא קולות, ירצה לשיר בקול, ואנו נישא תפילה שבשנה הבאה הוא כבר יעמוד על רגליו וישיר בקול רם את "מה נשתנה".
והגעגועים? הם לא ייעלמו.
תמיד אתגעגע לילד הפעיל שהיה לי, ולא שיושב עכשיו ליד המחשב ובוהה במסך. תמיד אתגעגע לשמוע את קולו החזק, ולא קולות חלשים ועדינים.
לא אפסיק להתגעגע למשחקים שלו עם שילת שהיו כמו תאומים ועשו הכל יחד, וכעת אני צריכה למצוא תעסוקה לשילת, כי אין לה עם מי לשחק.
הלב לא יפסיק לכאוב כאשר אני רואה את ההתפתחות של הלל וכיצד איתן מיכאל מנסה גם להוציא לשון כאשר אני מלמדת אותה את אברי הגוף.
אתגעגע תמיד לרדוף אחריו כאשר הוא רץ עם רגליו הקטנות והשמנות, וכעת הן רועדות ללא שליטה.
אבל בפסח אנו חוגגים על היציאה משעבוד לגאולה.
וזוהי גם תפלתנו, שהגעגועים יישארו, אך נודה ונשמח על התקדמותו של הנסיך, ונודה לה' על שיש לנו את מי לחבק ואת מי לאהוב, וב"ה הוא מחזיר לנו אהבה ושמחה.
שנזכה כולנו לחיים חופשיים ממחשבות קשות, להרגיש בני חורין ולא משועבדים לקשיים של החיים.
----------------------------------------------
למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]
ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בתיכון איתן ברמלה. אם לארבעה ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.