בימים אלה יכול חגי לובר, מייסד ומנכ"ל תיאטרון אספקלריא, לרשום עוד הישג תרבותי.
אחרי עמל של שנים הצליח להכניס ל"תקנת הייחוד התרבותי" גם את הקהלים הדתי והחרדי, מה שייתן ניקוד ובהתאם גם תקציבים לתיאטראות רפרטואריים שמעלים הצגות המתאימות לציבורים אלה.
קשה להמעיט בגודל ההישג. במיוחד כשהמטרה של לובר ואנשיו הייתה שכל תיאטרון בישראל יפנה גם לקהלים הדתי והחרדי: "אנחנו לא בונים תיאטרון, אנחנו בונים תשתיות ליצירה. תיאטרון אספקלריא הוא דוגמה, הוא לא העניין עצמו. הצלחנו לשים את הקהל הדתי על המפה".
לדבריו, לתיאטראות הוותיקים היה קשה עם המהלך: "הקליקה לא מוכנה לוותר בקלות. חלק מהביזיונות שהשרה מירי רגב עברה זה בגלל הסעיף הזה ממש". לדברי לובר, זה גם הרקע לכתבה משמיצה על תיאטרון אספקלריא שפורסמה לאחרונה בעיתון 'הארץ': "לא קל לתיאטראות הוותיקים לקבל את חלוקת עוגת התקציבים החדשה, שנוגסת בתקציביהם. לא ממש שמחים שם להתחלק בתקציב עם מה שהם מכנים תיאטרון דתי".
"מבנה לתיאטרון – כמו בית לזוג נשוי"
לובר כבר מורגל במהפכות. הראשונה והמשמעותית הייתה לפני כשבע עשרה שנים, כשהקים את תיאטרון אספקלריא, שאותו הוא מקפיד לכנות תיאטרון יהודי. הישג נוסף נרשם לפני כארבע שנים אז הוכר התיאטרון כרפרטוארי, ובכך זכה לתקציבים גדולים יותר. במשך שש שנים ניסה לובר להביא את מועצת התיאטרון לראות את ההצגות של אספקלריא, כדי שיוכר כתיאטרון רפרטוארי. לחברי המועצה, מתנדבים יש לציין, היה קשה לעלות לירושלים. אבל גם כשלובר שכר אולם בתל אביב - הגיע רק חבר ועדה אחד. בסוף לא הייתה ברירה, הוועדה התכנסה, ותיאטרון אספקלריא הצטרף למועדון. הדבר מאפשר להם למשל להביא שחקן ידוע כמו מוטי גלעדי, שעושה בימים אלה חזרות להצגה שתועלה באספקלריא.
העובדה שמירי רגב מוכנה לשבור מוסכמות משחקת לטובתכם?
"הנקודה של מירי רגב בעניין הזה היא אומץ. כל שר, גם בשמאל הכי חזק שאת יכולה להעלות בדעתך, הייתי מסביר לו בקלות את הצדק שבדברים. השאלה אם היה לו כוח פוליטי וכוח בכלל, לעמוד מול החבר'ה שהולכים לקצץ קצת בעוגה שלהם. מירי רגב זה סיפור של אומץ ויכולת עמידה. גם שר מהשמאל היה מבין שאם יש ציבור שמשלם מיסים, מגיע לכולם".
לפני כחודשיים וחצי הניחו אנשי התיאטרון אבן פינה למשכנם החדש במבנה המכונה "בית הרופא", הממוקם ברחוב הנביאים במרכז ירושלים. בדרך כלל תיאטרון רפרטוארי מקבל מבנה מהמדינה או מהעירייה, אך כל בקשותיהם של אנשי תיאטרון אספקלריא לא זכו למענה. זאת למרות שגם תיאטראות קטנים מהם קיבלו, כמו למשל תיאטרון פסיק הירושלמי. בית הרופא, שהיה מרכז כנסים ובית קולנוע, עמד שומם כחמש עשרה שנים: "בכמות האבק שהייתה בו - היה אפשר לטבוע". אנשי אספקלריא שכרו את המקום לחמש עשרה שנים, ונדרשת השקעה של כ‑15 מיליון שקלים לשיפוצים: "המשמעות של מבנה לתיאטרון זה כמו בית לזוג נשוי. אי אפשר בלי זה. זה מקום שהקהל מתרגל לבוא לשם, להכיר אותך, אתה מצליח לעמוד במחירים".
אבל משמעות המהלך היא הרבה מעבר לכך. לדברי לובר, כל מי שמופיע והוא אדם דתי, קשה לו למצוא מקום מכמה סיבות: "למשל, נשים שמופיעות רק בפני נשים - בית אבי חי מחרים אותן. בית אבי חי בדעותיו הפלורליסטיות מאפשר לכולם להופיע, אם אתה חד מיני, או אם אתה לא דתי, או אם אתה גוי. אבל מי שמופיע רק לפני מגדר מסוים - לא יכול להופיע שם. לכן אנחנו למשל לא מופיעים שם.
"הסיבה השנייה שאמנים דתיים חייבים אולם, זה בגלל שקהל דתי הוא מאוד זהיר, ויש מקומות שהוא לא ילך אליהם כי יש שם גם הופעות לא לעניין. עכשיו יש להרבה אמנים מקום שהם יכולים להופיע בו, ויהיה להם קהל שיידע לסמן מה המקום הזה מייצר, איזה סוג של אמנות. וכשהוא יחפש את האמנות הזאת, הוא לא יצטרך כמו היום למצוא אותה בתוך שלל ההופעות בסוזן דלל, ז'ראר בכר או תיאטרון ירושלים, אלא הוא יידע ששם זה מקום היצירה, ולשם עולים לרגל כדי לשמוע ולהכיר תרבות יהודית".
לובר מסביר כי יש אנשים מוכשרים במגזר אבל בלי תשתיות, כמו לימוד משחק ומקומות להופיע, אי אפשר להתפתח: "לקח לי שנה-שנתיים מאז שהקמתי את התיאטרון כדי להבין את זה. כמו שבונים עיר אבל אין שם תשתיות של חשמל, מים, אפילו ביוב. מאז שהבנתי את זה - זאת השליחות שלי, להצמיח תשתיות. יש לנו הרבה חיים טופולים, יש לנו הרבה מוטים גלעדים, יש לנו הרבה שלמה ארצים. הסיבה שהם לא באו לידי ביטוי היא בגלל שלא הייתה תשתית. אנחנו מהווים את התשתית".
מה דעתך על מיקום התיאטרון במרכז ירושלים?
"המיקום הוא נפלא מהסיבה העקרונית שאנחנו תיאטרון ירושלמי, וגם מהסיבה הטכנית-מעשית - האזור הזה נמצא בתנופת בנייה אדירה. יש בזה גם אמירה - ברחוב הנביאים, על הגבול בין ישן וחדש". החלום של לובר הוא להקים ממש מעבר לכביש מרכז תרבות במקום בית החולים ביקור חולים, שאמור להתפנות בעוד כמה שנים.
בשורה ליוצרים הצעירים
בינתיים מכתת לובר את רגליו, גם מעבר לים, כדי להשיג תקציבים לשיפוץ, כשהוא מצויד בתוכנית של האדריכל אמנון רכטר, מי שבנה את תיאטרון הקאמרי ואולמות נוספים. בזמן הריאיון שהה לובר לצורך העניין בקנדה ובארצות הברית. בטורונטו חנך סניף של אספקלריא - סניף ראשון של תיאטרון ישראלי בחו"ל, עם שחקנים מקומיים ומנהל. הצורך עלה בעקבות פניות חוזרות ונשנות של קהילות בעולם להופיע אצלן, דבר שהוא קשה לביצוע.
"אני מתרוצץ ממקום למקום בניסיון להקים תשתיות גם פה. הדבר החשוב הוא שתהיה יצירה יהודית. שאנשים מוכשרים, שעד עכשיו כל הכישרון שלהם הסתכם בשבת ארגון בבני עקיבא, באריאל או בעזרא, יהפכו את זה למשהו מקצועי. כל אחד התחיל בלשיר באמבטיה. כל חיים טופול התחיל מלהופיע בבית הספר או בתנועת הנוער, אבל היו לו תשתיות שהוא התפתח מהן. כל יום שעובר, כל שנה שעוברת, יש בשורה ליוצרים צעירים. והבשורה הזאת מאוד חשובה".
בימים אלה רצות בתיאטרון כשלושים הצגות. ועוד לא אמרנו מילה על עוד פרויקטים מהפכניים שהקים לובר: בית מדרש שעוסק בתרגום תורה ליצירה, "איך התורה תבוא לידי ביטוי בכלי הזה שנקרא במה", בית הספר למשחק המונה כשמונים תלמידים, ו'השירותרון' שבמסגרתו משרתות בנות שירות לאומי: "בת מוכשרת יש לה מקבילה ללהקת הנח"ל המפורסמת. יש כאן גם הזדמנות, ויש כאן גם אמירה - חברים, אנחנו פועלים כבר מגיל צעיר".
מה זה בעצם תיאטרון יהודי?
"יש דברים שאנחנו לא עושים על הבמה, וזה בעיניי יהודי. אתה לא יכול לעשות תיאטרון יהודי, ושהוא יהיה לא צנוע. כמו שתיאטרון שייקספירי לא יעשה צ'כוב. זה הלא. הכן נחלק לשני דברים - או נושאים יהודיים מובהקים שאנחנו עושים, או ערכים שהם נחלת הכלל שנגזרים מיהדות".
לובר רואה אתגר גדול יותר דווקא בעיסוק בנושאים כלליים: "אני מבין שיש מי שמסתכל ואומר איפה הברכה, איפה הפסוק. אנחנו לא במקום הזה. האופן שבו אנחנו עוסקים במשפחה, המאמץ כן להישאר ביחד - אני חושב שזו תפיסת עולם לא כל כך ברורה בעולם המערבי, בטח המתקדם. הערך של משפחה, של להיות ביחד, של להקים משפחה, המשולש הזה של אבא, אמא ילדים ולא כל מיני דברים אחרים - זה ערך יהודי. אפשר להגיד אותו בעדינות, אפשר להגיד אותו בבוטות, אבל בוודאי שמבחינה יהודית, כשאתה מסתכל על העולם הזה אתה רואה זוגיות".
ואחרי כל זה, בטח אתם מדמיינים שמגיל קטן שיחק לובר מול המראה בבית, וחלם לעלות על במה. אבל האמת רחוקה מאוד מכך: "כמו כל הדברים הטובים, זה קרה במקרה". לובר למד כעשר שנים בישיבת מרכז הרב, עבד בין היתר במדרשת עפרה ובמחלקת ההדרכה של בני עקיבא, והמשיך בתחום ההוראה. עד שהחליט ללמוד תיאטרון כדי לשפר את עמידתו מול קהל. לובר הציץ ונפגע, ובעקבות הקורס החליט ללמוד שלוש שנים ב'מעלה', והשאר היסטוריה.
מה היעדים הבאים שלכם?
"היעד שלנו זה להתיישב באופן קבוע על מפת התרבות הישראלית, בכך שיש לנו בית, יש לנו מנויים. אנחנו מתכננים לעשות הצגות גדולות יתר, מקצועיות יותר. היעד שלנו זה תרגום תורה ליצירה - לקחת את התורה שכולם מסכימים על העומק שלה, ולתרגם אותה לשפת היצירה, שזו שפה אחרת".
תגובת בית אבי חי: "בית אבי חי הוא מרכז תרבות פלורליסטית השם דגש על העושר וההיצע של התרבות היהודית והישראלית. בית אבי חי מכבד את כל הקהלים ובשל כך הוא מציע פעילויות, תוכניות ומופעים המיועדים לציבורים נרחבים ומגוונים. בחירת התוכניות בבית אבי חי היא כזו שאינה מגבילה את מינו של הקהל ותפיסת עולמו".