הרמב"ם היה אחד הפוסקים ההלכתיים הגדולים ביותר בכל הזמנים, אחד הפילוסופים החשובים ביותר של ימי הביניים, מדען, רופא ומנהיג יהדות מצרים.
ללא ספק נחשב הרמב"ם גם לאחד ההוגים המשפיעים ביותר בהיסטוריה היהודית כולה. "ממשה [רבנו] עד משה [הרמב"ם], לא קם כמשה", נאמר עליו.
למרות, או בגלל, גדולתו, צצו שמועות שהוא בעצם התאסלם בשלב מסוים.
העובדות הידועות: כאשר האלמוהאדין המוסלמים כבשו את ספרד בשנת 1148, הם הציגו בפני הקהילה היהודית בחירה קשה: התאסלמות, גלות, או מוות. רוב היהודים באותה תקופה, כולל משפחתו של הרמב"ם, בחרו בגלות, ולמעשה הוא בילה את עשר השנים הבאות במנוסה בדרום ספרד. בסופו של דבר הוא השתקע בעיר פס במרוקו.
עם זאת, צצה טענה - אשר כיום לא ניתן להפריכה או לאשרה - שהרמב"ם ביים את קבלת הדת האיסלאמית לפני שנמלט. גם לפי סיפור זה, בית דין איסלאמי קבע כי המרה כפויה כזאת אינה תקפה מבחינה דתית.
האחרון שהעלה את טענת ה"התאסלמות" של הרמב"ם היה כתב קול ישראל לעניינים פוליטיים יואב קרקובסקי, בשבוע שעבר. אחד ממרואייניו היה פעיל הר הבית ארנון סגל, אשר סיפר כי הרמב"ם ביקר פעם בהר הבית. קרקובסקי השיב כי זו אינה ראיה מאחר שהרמב"ם גם המיר את דתו, והוא המליץ לסגל "ללכת ללמוד היסטוריה".
למעשה, אפילו הפרופסור מנחם בן-ששון מהאוניברסיטה העברית, הנמנה על מפיצי טענה זו, אומר שהרמב"ם לא ממש המיר את דתו, אלא עשה זאת רק למראית עין.
יש אומרים כי הבסיס לטענת ה"התאסלמות" הוא אהדתו של הרמב"ם ליהודים שנאלצו להמיר את דתם למראית-עין בפני השליטים המוסלמים. ב"איגרת תימן", איגרת שכתב הרמב"ם והיא בעיקרה מכתב עידוד לאותם יהודים, מביא הרמב"ם מקורות הלכתיים המוכיחים שהם עדיין נחשבו יהודים גמורים.
חוקרים רבים דחו על הסף את הטענות של התאסלמות הרמב"ם, כולל הביוגרף שלו, הרברט דוידסון. חשוב מאד לציין שעל אף שלרמב"ם היו מלעיזים ואפילו אויבים יהודים רבים בזמנו, אף אחד מהם לא העלה האשמה זאת נגדו.
ראוי לציין שהרמב"ם בעצמו קבע כי בעוד הנצרות היא כפירה (במיוחד, או אולי רק, האמונה בשילוש), האיסלאם אינו דת פגאנית. מצד שני, הוא כינה באיגרת תימן את מוחמד, בלי לנקוט בשמו, כ"משוגע" שניסה "לשנות את דתנו" [היהדות]. עוד הוא מאשים את האיסלאם בזיוף תורת משה, בזמן שהנצרות מאמינה במקורה האלוקי של התורה.
זאת ועוד: הרמב"ם עצמו כתב כי עצם דיקלום השהאדה (הצהרת האמונה המוסלמית) מותר בשעת פיקוח נפש. למרות זאת, עבודת אלילים וכדומה אסורה בהחלט גם בנסיבות כאלה – מפני שכאמור, האיסלאם אינה דת פגאנית. מצד שני, היתה לרמב"ם ביקורת קשה נגד האיסלאם, במיוחד בענין מושגי גן עדן שלו השטופים בזימה, ואסר ללמוד תורה עם מוסלמים.
במשך כל חייו, כך נראה, הרמב"ם הוקדיש את ימיו לעם היהודי ולהפצת תורת משה וחוקיה. הוא סבר שהאסלאם, כמו הנצרות, הוא פשוט קרש-קפיצה לאנושות בהתקדמותה לדת האמת: יהדות.
האם יכול להיות שהוא קיבל את האיסלאם למראית עין כדי להציל את חייו, וכפי שההלכה היהודית מתירה? יכול להיות; אף אחד לא יכול להוכיח או להפריך זאת. האם הוא הקדיש את עצמו לחלוטין לאלוקי אברהם, יצחק ויעקב ולעם היהודי? בודאי שכן, לפחות במידה שווה לכל יהודי אחר בהיסטוריה היהודית - ועם הישגים רבים יותר מהם. "ממשה עד משה לא קם כמשה".