נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין ורעייתו ארחו לראשונה בבית הנשיא מפגש של המפעל "זיכרון בסלון", ופתחו את המפגשים לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה בישראל ובעולם.
בין השומעים הייתה גם אלמה סטיבה, ניצולת שואה ילידת הולנד, אשר ביקשה להודות לנשיא ורעייתו על האירוח ולמאיר גינוסר על התעוזה לספר את סיפורו, שכן היא עוד מתקשה להביא את עצמה לספר את סיפורה.
גינוסר, בן 87, יליד פולין שניצל מהמחנות אושוויץ ובוכנוולד, עלה ארצה והקים משפחה. הוא אב לשלושה, סב לתשעה ומתגורר היום בחולון.
הנשיא ורעייתו הודו עם כניסתם לגינוסר בחום, ובטרם החל לספר את סיפורו אמר ריבלין, "אני נולדתי תשעה ימים לאחר שפרצה המלחמה. אנחנו היינו צברים, משפחתינו הייתה כאן עוד לפני השואה. כשהחלו להגיע הסיפורים, היה לנו מאוד קשה להבין ולתפוס את הזכרון הקולקטיבי שהחל להתעצב. דיברו, אבל איש מאיתנו לא יכול היה להבין במה מדובר, שכן הזכרון הקולקטיבי, המנותק מזכרון אישי, הוא זכרון לא ברור- אתה שומע, אבל לא קולט. כשמדברים על שישה מליונים, לא ניתן היה לתפוס. ואז, הם החלו להגיע. נחשפנו אל הניצולים, אחד אחד, כל אותם אשר חרפו נפשם והגיעו לארץ המובטחת, אל החלום, החלום הקולקטיבי והאישי לבוא להיות עם חופשי בארצו. אז גם החלו להגיע אלינו הסיפורים עצמם, אז התחילה לחלחל ההבנה שהשואה אינה יומנים וסרטים, היא דבר שעוד חי בנינו כאן, גם אם לא מובן. זוהי חובתנו, בבחינת והגדת לבנך, להביא אל כל בית בישראל את ההבנה שזכרון השואה הוא נחלת כל אחד מאיתנו - על סיפורי אסון, וסיפורי גבורה, על הזכרונות שהדעת אינה מסוגלת לסבול והראש לא יכול אפילו לדמיין. המפעל שאתם מקיימים, זכרון בסלון, הוא מפעל שצריך לבוא לידיעת כל אזרחי ישראל, שצריך להיות בסלון של כל אחד".
גינוסר סיפר על התלאות והזוועות שחווה על בשרו בתקופת השואה, מהפרידה הקשה מאימו כשהיה בן 11, אותה תיאר כחוויה הקשה ביותר שחווה במהלך שנות המלחמה ועד הגעתו ארצה והצטרפותו ללוחמי הפלמ"ח. "אימי הייתה אישה צעירה בת ארבעים, כשהלכה בידיעה גמורה אל מותה עם ילדיה הקטנים. היא אמרה: אני חייתי מספיק. אני הלכתי עם אבא וידעתי שלא נתראה יותר. אני חושב שאני השארתי את הזכרונות מאחור, אבל את החלומות, הזכרונות לא עוזבים ושם, אמא שלי חוזרת אלי הרבה".
במהלך עדותו הציג גינוסר את מדי האסיר ששמר מאותה התקופה ואמר: "כאשר שחרר אותנו הצלב האדום, הם אמרו שאני הייתי אסיר פוליטי. כך תייגו אותי". הוא הוסיף בחיוך מר, "אני, לא ידעתי שהייתי אסיר פוליטי".
כשסיים את עדותו, אמר גינוסר: "אני בחרתי לא לקחת איתי את זכרון הזוועות אל החיים החדשים שהכרתי. 70 שנים שתקתי, ואני לא מצטער על זה. הקמתי פה בית ישראלי מובהק עם שמחת חיים".
"זיכרון בסלון" היא יוזמה חברתית לציון ערב יום השואה בסלון הבית בין אורחים וחברים, בערב שכולל עדות של ניצול שואה, חלק אומנותי-שיתופי ודיון. היוזמה החלה לפני שש שנים, בסלון אחד, אליו התכנסו בספונטניות כמה עשרות חברים שהרגישו שהזיקה ליום הזיכרון לשואה ולגבורה נחלשת וביקשו למצוא דרך אישית, רלוונטית ומשמעותית לעסוק בנושא. זיכרון בסלון מציע דרך נוספת לציין את זיכרון השואה, במפגש אינטימי בסלון הבית. ב-2015 השתתפו כ-150,000 מארחים ומתארחים בערבי זיכרון בסלון, השנה נערכים מובילי היוזמה לחצי מיליון משתתפים בסלונים שונים.