דורון אלמוג
דורון אלמוגצילום: משה שי / פלאש 90

• ערן, אחי, המדמם בתוכי: את הבשורה על נפילתו של ערן קיבלתי מאימי בשיחת טלפון בסופה של מלחמת יום הכיפורים. "ערן הלך, אין לנו ערן יותר", אמרה בקול אצור.

הייתי אז מפקד פלוגת צנחנים שנלחמה בסיני נגד מאות טנקים מצריים. ערן היה מפקד מחלקת טנקים בחטיבה 7, גדוד 82, שנלחמה בדרום רמת הגולן. השמועות במהלך המלחמה היו ששנינו נפלנו.

הפקדתי את הפלוגה בידי הסמ"פ שלי ונסעתי הביתה. לא הייתה הלוויה. לא הייתה שבעה. ההלוויות של חללי מלחמת יום הכיפורים היו 11 חודשים אחר כך. כולם נקברו בבתי קברות ארעיים. עליתי לרמת הגולן, מצאתי את הטנק השרוף של ערן וחלקי בגד וציוד אישי. המשכתי לבתי חולים לתחקר את חייליו שנשארו בחיים. למדתי מהם שערן נשאר מדמם בשטח ליד הטנק הבוער, וחולץ ללא רוח חיים לאחר שבעה ימים.

ערן ממשיך לדמם בתוכי. צעקותיו ותחינותיו פוקדות אותי בפראות בלתי נשלטת. בחלומותיי אני מנסה לחלץ אותו, ואף פעם לא מצליח. שירות הקבע הארוך שלי הוא במידה רבה שבועה שלא חלקתי עם איש: "לעולם לא להשאיר פצוע בשדה הקרב".

ערן, אחי המדמם, היה ונשאר עבורי סמל לדור יום כיפור. דור שנלחם בחירוף נפש להצלתה של המדינה היהודית היחידה בעולם. דור שחיפה בלחימתו על כשלי הנהגה שהתבשמה בשיכרון מלחמת ששת הימים ועיניה טחו מראות את המציאות הרוחשת.

• "עקידת יצחק" של הוריי: הוריי נולדו בארץ ישראל תחת שלטון המנדט. חלומם היה הקמת מדינה יהודית. ליל ה־29 בנובמבר 1947 היה עבורם התממשות חלום. למחרת מצאו עצמם במלחמה עקובה מדם. רוב חבריהם נפלו במלחמת השחרור. גדלתי בבית שבו בכל מוצאי־שבת החברים מהמלחמה התכנסו לספר על הרגעים המעצבים בחייהם. על האובדן, הכאב והשמחה.

שנתיים לאחר מלחמת יום הכיפורים קרא לי מפקד חטיבת הצנחנים דאז, מתן וילנאי, והודיע לי שאני הקצין המתאים ביותר להיות מפקד הסיירת – התפקיד המאתגר והמסוכן ביותר בצנחנים. דבר אחד מפריע לי, אמר, אתה בן למשפחה שכולה, ואיני יודע איך אעמוד בפני הוריך אם משהו יקרה לך. אמרתי לו, לך לדבר איתם עכשיו. הוא הלך. כשחזר, נתן לי את הפיקוד על הסיירת – היחידה שתחת פיקודי נחתה ראשונה באנטבה במבצע חילוץ בני הערובה לפני 40 שנה.

בהמשך למדתי מהוריי מה התרחש באותה שיחה, שבמבט לאחור הייתה מעין "עקידת יצחק" של ימינו. אבי אמר לו: "אם כל משפחה שכולה בישראל תחליט שהבנים האחרים לא הולכים לקרבי, לא נשרוד. אתה יכול להטיל על דורון כל תפקיד שתרצה. תוציא אותנו מכלל השיקולים שלך". אמי אמרה שהיא מאמינה בגורל. "אם צריך לקרות משהו, אפשר להחליק על קליפת בננה". הוריי מעולם לא הביעו רבב ספק בדרך הקשה שבה צעדתי. דרך הנתינה וההקרבה שבה חינכו אותנו. הם שייכים לדור שעבורו המדינה החליפה את הדת. קידוש השם שלהם הסתכם בנחישות ובהקרבה למענה.

• חירוף נפש: ביום הזיכרון נתכנס כולנו סביב קברו של ערן, אחי. אחר כך נלך לבית הוריי להיות יחד. לשבת, לאכול, לצחוק, לדבר. תמונותיו של ערן מציצות מכל עבר. הוא יהיה איתנו עד יומנו האחרון.

האובדן של ערן ושל כל הנופלים במערכות ישראל הוא פצע שותת, שלעולם לא יגליד. הנכונות להקריב את חייך למען אחרים, למען משהו גדול מאיתנו, הייתה ונשארה נדבך העוצמה החשוב ביותר של מדינת ישראל והערבות העיקרית להמשך קיומנו כעם חופשי במדינה עצמאית, לפני הטכנולוגיה, הסייבר, הפצצות החכמות והמפציץ החמקן.

המרכיב הזה, חירוף הנפש, יהיה חזק יותר ככל שניטיב לבנות כאן חברה המחנכת לערבות הדדית ואהבת הזולת. חברה הדואגת לחלש ולשונה. "במותם ציוו לנו את החיים" פירושו להמשיך ולבנות כאן חברת מופת כפי שנתפסה בחזונם של הנופלים. חברה שתהיה ראויה לקורבנם. 

דורון אלמוג הוא אלוף במיל', יו"ר "עלה נגב - נחלת ערן", זוכה פרס ישראל לשנת תשע"ו