משהגענו למבוי סתום, אין כל ברירה אלא לחוג סיבוב פרסה ולשוב על עקבותינו.
המבוי הרי סתום, הדרך הפתוחה היחידה היא זו שמאחור ואין לנו דרך אחרת. בדרכנו חזרה נבדוק בשבע עיניים כל צומת שעברנו וכל תפנית שביצענו מתוך ביטחון גמור ששגינו, תעינו ואולי אף תועתענו. הרי הגענו לדרך ללא מוצא ולא זו הייתה כוונתנו מלכתחילה. זו המסקנה שאליה חייבים הכול להגיע, ימין ושמאל, מרכז ושוליים – טעינו, טועים, טעות.
לחזרה או לנסיגה הזאת צריכה להיות מטרה ברורה אחת – למצוא ולזהות בבירור את מקור השגיאה. ולא זו אף זו – להבהיר הבהר היטב לעצמנו מדוע בחרנו בתקלה, מה היו הנסיבות שהלכנו אחר החוטם כסומים בארובה? האם בחרנו בדרך הרעה מרצון ובתקווה יוקדת? אולי נחפזנו?
אולי נגררנו אליה מבלי משים? מי גרר אותנו? מדוע? איפה היו החכמים והנבונים ברגעי ההתלבטויות? וכשהיו כאלה, מדוע לא נשמענו להם והלכנו אל התוצאה הגרועה כחבל אחר הדלי. ומי היה הדלי?
עד לאן נרחיק? אולי אל ימי החלוציות שבהם נזקקנו לידיים עובדות וקראנו לפועלים מארצות ערב לבוא ולמלא את הארץ? ואולי ניקרנו את עיני הערבים בראותם בני אדם בשר ודם שאינם נרתעים מאדמה חרבה, מיובשת, מיואשת ונואשת. והם ראו במו עיניהם את אלה שבאו מארצות הקור, חוצבים בסלע בציפורניהם עד דם. וכבר השממה חרושה תלמים והשדות מוריקים וכבישים נסללים ועוד בית מוקם ועוד פרדס ניטע ועיניהם כלו.
ואולי נמשיך את המסע הזה אל הלילות הארוכים באירופה המושלגת, אל התנועה הציונית על כל רבדיה. נטה אוזן ונקשיב לרעיונות איך תבעו לזקוף את גוו של היהודי שקומתו שחה מנטל הגלות? אין מנוס מן המסקנה שהם פעלו בהיגיון, ומי שפועל בהיגיון מרפרף, מוותר על העמקה התובעת עמל. היגיון הוא מונח מתעתע ויש הגיונות מתנגשים.
"עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא", שורר נתן אלתרמן. זו הנקודה ואין בילתה! הניגון היהודי שהיה נשמת אפו של העם – נזנח. בכוונת מכוונים. אבל כמו כל זנוח שהושלך ככלי אין בו חפץ, הוא ישאף לשוב אל מקומו הטבעי, אל הזונחים שהפכו להיות נרדפים על ידו. הניגון הזה אינו יכול לוותר לזונחיו והוא יופיע להם בכל אתר ואתר ויוכיח את נוכחותו הנצחית. הוא יופיע ברקע האנטישמיות היבלתית הצומחת פרא ברחבי העולם, הוא יציץ מבעד לחרכי האסאלם הקם עלינו לכלותנו ואנחנו מזהים אותו בתוכנו ממש במסווה של נאורות וקידמה. אנחנו יהודים.