השגריר האמריקני דן שפירו
השגריר האמריקני דן שפירוצילום: מתי שטרן, שגרירות ארה"ב, פלאש 90

אם יש דבר שהותיר בי חותם בשנותיי כסטודנט כאן ובחמש השנים שאני מכהן כשגריר ארה"ב בישראל, זהו הצירוף הישראלי הייחודי של יום הזיכרון ויום העצמאות.

עם כל כך הרבה סיבות לחגוג 68 שנים של מדינה יהודית חופשייה וחזקה - העם בישראל מקדיש את הזמן לְבַכּוֹת את מתיו ולהגות במחיר שבו נקנתה החירות.

היום גם אני מרגיש את המר והמתוק. עם הישמע הצפירה אצטרף לחיל האוויר הישראלי כנציג ארה"ב בטקס הזיכרון בהר הטייסים. שם יישבו ויתאבלו יחדיו יקירי הטייסים שהופלו במלחמות שהתחוללו לפני עשרות שנים ואלה שנפלו בקרבות של השנים האחרונות - כולם במאבק למען ביטחונה וחירותה של ישראל. אנו נשב ונתאבל יחדיו, מוקפים בחיבוקה של משפחת חיל האוויר.

ההשתתפות באירוע זה היא כבוד והתנסות מפכחת, אשר אני מחשיב כאחת מחובותיי הקדושות ביותר: להצטרף לבעלי בריתנו הישראלים בעת אבל וזיכרון.

בהמשך היום אמשיך ואסע לאתר זיכרון הררי אחר, לא הרחק משם. בפארק קטן ומיוער בשער הגיא ניצבת האנדרטה לחללי המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ), החולקת כבוד ליותר מ־100 לוחמים - כולם מתנדבים זרים שנפלו במלחמת העצמאות של ישראל - על גבורתם ועל מסירותם.

חיילי מח"ל הגיעו מאומות מרוחקות בכל חלקי העולם. מרבית הנופלים, 30 במספר, הגיעו מארה"ב, מתוך יותר מ־800 מתנדבים אמריקנים.   

בעת שאני מצטרף לישראלים המעלים את זכר האלפים שנפלו על הגנת המולדת וערכיה, לרבות הנפגעים הרבים של פעולות איבה ולוחמים המייצגים את הברית הבלתי מעורערת של ארצי עם ישראל, אני חש שעלי לבקר במקום זה ולהרהר בקרבות המשותפים שלנו, שעלו לנו בקורבנות, כמו גם באלה שהניבו ניצחונות משותפים.

האנדרטה יושבת במקום שבו "שוכנים ביחד עצב ותפארת", כמילותיו של חיים גורי בשירו האלמותי "באב אל־וואד". כמו שני הימים הללו, שכה שונים זה מזה, גם לוחמי המח"ל מייצגים את העצב והתפארת, המר והמתוק.

כמי ששירתו בהצטיינות בכל חילותיו של צה"ל הצעיר, ובייחוד בחיל האוויר, הם מילאו תפקיד חשוב בהישרדותה של ישראל, שנולדה מחדש בדיוק ברגע שבו גורלה היה תלוי על בלימה.

אבני האנדרטה מספרות לנו על המחיר הכבד ששילמו בשירות זה, אך המדינה המשגשגת של ימינו מספרת לנו על המחויבות העמוקה לבטיחות ולביטחון של מדינת היהודים, שאותם מתנדבים חלקו עם חבריהם לנשק שלצידם נלחמו, שאותה הורישו יחדיו לדורות הבאים ואשר היא שאיפשרה לישראל לשגשג ולהגיע עד הלום.

ברית חסרת תקדים

קו ישר מחבר בין אלוף דויד "מיקי" מרכוס, שנפל במלחמת העצמאות ב־1948 ונקבר בבית העלמין של צבא ארה"ב בווסט פוינט, לבין לו לנארט, "האיש שהציל את תל אביב" באותה מלחמה והלך לעולמו בשנה שעברה, ולבין סמל מקס שטיינברג, שנפל במבצע צוק איתן ב־2014 ונקבר בין גיבורי צה"ל בהר הרצל בירושלים. אלה הם גיבורים אמריקנים וישראלים גם יחד. 

ובשעה שהישראלים חווים את העצב של יום הזיכרון והתפארת של יום העצמאות, גם משפחותיהם של חיילי המח"ל שנפלו ועמיתיהם במדינות מוצאם זוכרים את מר אובדנם ומתנחמים במתיקות הידיעה שחייהם ותרומתם של יקיריהם חיזקו את המדינה, וגם את הברית בין אמריקה לישראל. המורשת שלהם מנציחה את השילוב בין חיים פרטיים לנחישות אישית, שיחדיו יוצרים את המהות: ברית הדוקה וחסרת תקדים בין המדינות.

ביום הזיכרון וביום העצמאות השנה, כשאני חושב על תרומתם הנשגבה של המח"ל, אני עושה זאת בידיעה שערכינו המשותפים הם הנשק האפקטיבי ביותר במאבקינו נגד אויבים קרובים ורחוקים, והחוסן הרב ביותר שלנו בבניית חברה שאנו יכולים להוריש בגאון לדורות הבאים.

היום אנחנו אבלים, מחר נחגוג ונשמח.

מתוך "ישראל היום"