לפני שבוע בדיוק, זכיתי ב"ה לתרום כליה. זה הרגיש עניין מאוד אישי, וניסיתי בכל כוחי לשמור את זה ביני לבין משפחתי ולא לשתף בכך אף אחד (המעסיקים שלי קבלו ממני מראש גמגומים על איזשהו ניתוח עתידי שאני צריך לעבור וכל אחד מהם התמלא בחמלה וצלל לים של דאגות רפואיות, כל אחד לפי דמיונו..)
עד שהודיעו לי שאיכשהו זה הגיע לכותרת ב"מקור ראשון" ובפייסבוק, ובמחשבה שנייה, כשאני מגלה פתאום כמה מעט מודעות יש לכל העניין – חשבתי לשתף בחוויות ומחשבות על התהליך, בתקווה שזה ייתן למישהו חומר למחשבה.
זה התחיל, כמו הרבה דברים גדולים, בבוקר רגיל בחודש אדר כשהלכתי לבדוק את הדואר אחרי תפילה. שם חיכתה לנו חוברת מידע של ארגון "מתנת חיים", שקראתי ברפרוף תוך-כדי הקורנפלקס של הבוקר. התחלחלתי לגלות שמאות אנשים בישראל סובלים מאי-ספיקת-כליות וצריכים לעבור 3-4 פעמים בשבוע דיאליזה (למי שלא יודע – טיפול כואב מאוד ומייגע של כמה שעות של שאיבת כל הדם מהגוף, סינונו באופן מלאכותי במכונה ואז הזרקתו מחדש לגופו של החולה), וכמה שזה משתק את חייו של החולה ושל משפחתו.
לעומת זאת, תרומת כליה, מסתבר, זהו ניתוח עם רמת סיכון נמוכה מאוד וכמעט ללא השלכות לטווח הארוך של התורם, ומנגד זה מאפשר לנתרם לקום לתחייה, לחיים נורמליים ובריאים, ולהציל את תוחלת חייו הנמוכה. לקינוח, היה שם עמוד כפול של דעות כל גדולי ישראל מהרב אלישיב זצ"ל לרב דרוקמן שליט"א על גודל המצווה שבדבר (אם כי, יצויין שאף מקור בהלכה לא אומר שאפשר לחייב יהודי לתרום כליה. מי שעושה – מצווה גדולה בידו).
העברתי את החוברת לבת-אל שאכלה לידי את הקורנפלקס שלה, וה"חשמל" עבר גם בה. חשבנו: כמה פעמים אתה שומע על יהודי שסובל, ונשבר לך הלב, ואין לך מה לעשות חוץ מלהתפלל עליו... וכאן – באפשרותך להציל אותו! לא מדובר בלתרום כסף לארגון שמנסה לממן למישהו ניתוח בחו"ל או משהו כזה – אתה יכול ככה, לתת לו את כל מחסורו! המחסום היחיד הוא... הפחדנות שלך! כעבור כמה ימי חשיבה, התקשרתי ל"מתנת חיים" ואמרתי שברצוני לתרום כליה. הם מיד שאלו אותי למי אני רוצה לתרום, ואמרתי בפשטות "יהודי. זה הקריטריון היחיד."
התחיל תהליך ארוך של בדיקות רפואיות מקדימות. בעקרון, זה אמור לקחת בין 3-6 חודשים, אך מכל מיני סיבות זה ארך לי יותר משנה (חוץ מפעמיים, לא הייתי צריך לנדוד רחוק יותר מקרית ארבע בשבילם). בדיקות דם, אולטראסאונדים, צילומי-רנטגן וכד', הכל כדי לוודא שבאמת אני כשיר לזה, מבלי שזה יסכן אותי. שנה שבה התנדנדתי בין הרבה רצון ונחישות לבין פחדים וניצני-נסיגה. ה"לא תעמוד על דם רעך" הבוער בי התגמד מול השתוללויות-המחאה של ה"נפש הבהמית" שלי, שיודעת טוב מאוד כמה נמוך סף-הכאב שלי, כמה כל כאב-ראש או בטן הכי קטן ויומיומי משבית אותי ברחמים עצמיים, ואיך אני אמור להתמודד עם כאבי-התאוששות של ניתוח בסדר גודל שכזה?.
באמצע התהליך, זומנתי לחקירה במרכז הלאומי להשתלות בתל אביב. זה היה כמו בית-דין לגיור, שבו הושיבו אותי מול פאנל רחב של פרופסור בכיר באיכילוב, עו"ד, עובדת סוציאלית, נציגת ציבור, פסיכולוג ועוד כמה תל-אביבים מעונבים וחשובים שישבו מולי בשורה ובקשו לדעת מה פשר הטירוף הזה שנכנסתי אליו.
אמרתי להם שכתוב בתורה שיש מצווה להציל חיים של יהודי, כל עוד רמות הסיכון סבירות. מיד התנפלו עליי "רק יהודי?! ואם זה היה גוי...?!" (רציתי להתפרץ בהרצאה שלמה שפותחת בקריאה הנרגשת של הבעל שם טוב "אתם יודעים בכלל מה זה יהודי?!" אך ה' נצר לשוני מרע, ונתן בפי הסבר פשוט יותר שאם אחיך נקלע לסכנת-חיים, כל עוד יש לך אפשרות להציל אותו, אתה לא תשקוט עד שתחלץ אותו, ותסתער כמעט בלי לחשוב. ואם זה אזרח טוב שלא מהמשפחה... תהסס קצת יותר לפני שאתה נכנס למקום-סכנה. בגדול, הם קיבלו את זה).
אחד אחד, הם בחנו אותי האם אני פועל ממניעים של כסף, והאם אני צלול בדעתי – והתברר שאת כל התשובות שלי הם כבר ידעו מראש. מסתבר שכמעט ללא יוצא מן הכלל כ-ל תורמי הכליות האלטרואיסטיות (כלומר: עבור אדם אנונימי, ולא בגלל צורך של קרוב-משפחה חולה-כליות) הם מהמגזר הדתי והחרדי, והמניעים והשיקולים של כולם אותו דבר (באיזשהו שלב, הפרופסור גלוי-הראש מאיכילוב קטע אותי באמצע, ואמר "אני יודע מה תענה לשאלה הזאת: שהחיים שלנו בידי הקדוש ברוך הוא, ושהוא קובע בראש השנה מי יחיה ומי ימות, נכון?")...
בנוסף לתמיכה מהוריי היקרים, בת-אל ניסתה להכניס את הפחדים שלי לפרופורציות. "זה כמו לידה," היא אמרה. "זה אפילו יותר קל מלידה, כי בלידה אתה חייב להיות ער בכל התהליך, וכאן אתה פשוט ישן עד שזה נגמר!" משהו בי רטן שזה אולי יכול לעודד נשים, שיכולות לעבור דברים כמו לידה באופן שגרתי עם הכוחות הטבעיות שלהן, אך יש סיבה, מן הסתם, שאני וחבריי הגברים לא כשירים ללדת... זה כנראה מעבר לכוחותינו. אבל ההשוואה למשהו שגרתי הייתה פרספקטיבה מעניינת...
ואז ביום שני שעבר, זומנתי לבית החולים הדסה עין כרם, לקבלה לחדר האשפוז המפואר שלי. הסתכלתי על כל הכפתורים והצינורות שמעל המיטה והתחלתי להילחץ. כשבאו לעשות לי בדיקת-דם פשוטה, התעלפתי על המיטה, וכשהתעוררתי, פרצתי בבכי היסטרי על הכתף של אימא שלי מרוב פחד, שהרי אם ככה אני מגיב לדקירת-מחט קטנה, איך אתמודד עם יומיים של אותם "כאבים נוראיים" שהזהירו אותי שיבואו עם הניתוח?.
ומנגד, זהרה בליבי בועה של שמחה גדולה של מצווה שאין כדוגמתה, להציל עולם מלא. למחרת בבוקר, העירו אותי מוקדם וגלגלו את מיטתי לתוך חדרי הניתוח. פרצופיהם המעודדות של בת-אל, אימא שלי ואחותי היו לנגד עיניי, וברכתו הנלהבת של מו"ר הרב אלון שליט"א, ובקשתו שאתפלל על כלל ישראל תוך כדי הניתוח הדהדו בליבי, עד שברגע אחד הכל נעלם (בכלל לא אמרו לי מתי מחברים את חומר ההרדמה לאינפוזיה שלי, שובבים!) וכשפקחתי עיניים, האחות שהעירה אותי אמרה לי שהכול כבר מאחוריי! עצמתי את עיניי בתחושה של שמחה עייפה ונרדמתי עם חיוך. אי שם, בחדר אחר בבית החולים, מתחילים חיים חדשים של יהודי... ממש כמו לידה...
יומיים של התאוששות בבית החולים, ציפתי לבואם של הכאבים, ובחסדי ה' – כנראה דרך משככי-כאבים מקדימים – הם פשוט לא הגיעו. היו רמות שונות של תחושת אי-נוחות (התיאור המדויק ביותר שיכולתי לחשוב עליו הוא התחושה שכולנו מכירים כשאתה דחוס בתוך טרמפ עם הרבה אנשים עם תיקים גדולים ואיזה כיסא-תינוק נעוץ לך בבטן. זה בהחלט לא נעים, אבל קשה לקרוא לזה כאב, וזה רחוק מלהיות בלתי-נסבל, כפי שחששתי), מלווים בחולשה והרבה כוונה בברכת "אשר יצר", אבל אפילו חלשלוש כמוני עבר את זה בטוב.
ביום השלישי כבר שוחררתי מבית החולים (שוב, כמו אחרי לידה). העתקנו את המשפחה לבית הוריי לכמה ימים, שבהם חוסר-הנוחות בבטן עלתה וירדה, התחזקה והרפתה, ובכל יום שעובר, התחזקות חדשה. כרגע, חוץ משמירה על פעילות נמוכה, בחסדי ה', אני מרגיש מצוין.
ההשלכות לטווח הקצר: שבועיים מנוחה בבית (איזה כיף!), לשתות הרבה, ואיסור להרים יותר מ-5 ק"ג לכמה שבועות. השלכות לטווח ארוך: חוץ מפטור מצומות (שתייה בשיעורים – חובה) – אין. יש גם סל יפה של הטבות סוציאליות, מסתבר, כולל, בין השאר, שבוע הבראה בבית מלון...
מישהו אמר שזו האפשרות היחידה של גבר להביא חיים לעולם בגופו. הנפש הבהמית שלי כ"כ שמחה שעברנו את כל זה בשלום, ששוב ההשתוללויות שלה מפריעות לי לשמוע את שירתה של הנפש האלוקית על גודל המצווה שזכינו בה.
מקווה שבעז"ה נזכה להבין, עם הזמן. את הנתרם עדיין לא פגשתי (אם כי המשפחות שלנו נפגשו כשאני והוא היינו בחדרי הניתוח, והם בכו ביחד בהתרגשות בלתי-ניתנת לתיאור). אני רק יודע שקוראים לו שמואל בן רינה (נא להתפלל עליו, שהכליה תיקלט היטב אצלו ושישתקם מהרה), אבא לילדים בגיל תיכון, מיהוד, שמאוד רוצה שנפגש... אולי אז אזכה להבין טיפה מה גודל משמעותה של הכליה שכל חיי לא שמתי לב לקיומה, ועכשיו אינני מרגיש כלל בחסרונה...
אשמח מאוד לענות לכל שאלה לכל מי שמתעניין בתהליך, מהישוב או מחוצה לו. הטלפון שלי 0527710642. תזכו למצוות.