מיכל, נערה מקסימה בשנות העשרים המאוחרות לחייה, נפגשת על מנת למצוא את בחיר לבה ולהקים בית יהודי אמיתי. כל בני הזוג שאיתם נפגשה שידרו לה מסר דומה: "את לא נפתחת, אי אפשר להמשיך כך", וסיימו את הקשר. היא חווה תסכול וכאב, ואינה מבינה למה הם מתכוונים ומה עליה לעשות. בניסיונות הראשונים שלה עם בני זוג, סברה שהדבר מקרי ועליה רק לנסות שוב, אך בהדרגה החלה להבין שאולי אצלה יש חסימה ועליה לבררה. היא חיפשה כלי אבחון שיזהה חסימה זו, מכיוון שלא היה לה שמץ של מושג היכן להתחיל לחפש ומה להסביר למטפל. מיכל הגיעה אליי לאחר שהתרשמה בשיחה המקדימה שאבחון פסיכו-כירולוגי, מבלי שהיא תצטרך לספר על עצמה מאומה, יכול להיות הגשר שלה לעצמה. מתוך השיחה התגלה שמיכל פועלת מאמונות הנובעות ממנגנוני הישרדות שמנהלים את התנהגותה. אמונות הן דפוסי חשיבה והתנהגות, והאמונה שמפעילה אותה היא: "אסור לי להיחשף, אני לא יכולה בשום אופן לבטוח עד הסוף באנשים, רק קצת". מה שקורה לה הוא שמצד אחד היא מאוד רוצה להינשא, ומצד שני היא לא נותנת אמון ולא נפתחת בפני בני הזוג הפוטנציאליים. שיקפתי לה מה הם מרגישים בחברתה ואיך הם חווים את החסימה שהיא משדרת כדי שהיא תבין מה קורה בצד השני של המתרס. להמחשה נתבונן בדיאלוג לדוגמה בין מיכל ובין בחור במפגש היכרות. הוא שואל אותה שאלה: "ספרי לי על המשפחה שלך", והיא מגיבה: "למה זה מעניין אותך?", "למה אתה שואל?", ובמוחה הקודח מתרוצצות מחשבות ממחשבות שונות אודות הסיבות האפשריות לשאלתו: אה, הוא בטח שואל כדי לראות אם אני מספיק טובה בשבילו, אולי הם לא מספיק ראויים בשבילו. לא כדאי שאספר לו הכול, על זה הוא יחשוב כך, ועל הדבר ההוא יחשוב כך... ברור כשמש שכבר בשלב ההתחלתי של הקשר, הגבר מרגיש את המחיצה הגבוהה שמיכל מציבה בינה לבינו. הוא מרגיש מותש, כמו במלחמה. זה כמו לעבור דרך קיר. אם איכשהו הוא מצליח להתגבר על המשוכה הזאת, הוא כבר מצפה להבעה רגשית כלשהי מצדה, ואז הוא נתקל במערכת הגנות שכובלות אותה להתנהגות שכלתנית שאינה מחוברת עם הרגש. מנגנוני הגנה לרגש אחד ממנגנוני הגנה אלה הוא רציונליזציה. האדם מאמץ בילדותו מחשבה או אמונה לפיה "מסוכן או לא כדאי להביע רגשות, כי אם אגיב רגשית – אפגע", ולכן הוא חוסם את הרגש שלו. בשיחה איתו הוא ייתן את התשובות ההגיוניות למצבים השונים ואיש לא יוכל לסתור אותן, אלא שהאמת היא שהן רחוקות ממה שהוא מרגיש. אדם כזה מתקשה לשמוח באמת. לדוגמה, הוא ישתתף בחתונה של חבר, יחייך, יגיד מזל טוב ואפילו ירקוד, אך תנועות גופו והדברים שהוא אומר לא יהיו מחוברים לרגש האמיתי. בתוך תוכו הוא יתקשה להרגיש שמחה. זהו מנגנון הגנה שבולם את הספונטניות הטבעית של הרגש. הבעות הרגש של מיכל אינן תוצאה של רגש אמיתי, אלא תוצאה של נוסחה שכלית שאומרת "עכשיו תיראי שמחה". אנשים שנמצאים באינטראקציה עם אדם כזה מרגישים את המעצורים שלו, דבר הבולם תקשורת כנה ואמיתית. מכל אדם מצופה, לא כל שכן מאישה, שהבעותיו הרגשיות יהיו אמיתיות, עמוקות ופנימיות, ולא תוצר של החלטה שכלית. אישה שאינה מחוברת לרגשותיה, לא מאפשרת לגבר ליצור איתה קרבת אמת. ליצור הרפיה זוגיות היא מערכת היחסים המורכבת ביותר בין אנשים. מחד, כשהיא טובה ונכונה, היא מעשירה, מספקת ומעניקה הזדמנות לבניין האישיות ולהתפתחות רוחנית-אישית במידה ששום מערכת לא יכולה לתת. מאידך, כשהיא אינה טובה ונכונה, היא מתסכלת, מכאיבה ואף גורמת להידרדרות ולהרס המתבטאים בגוף ובנפש. כיצד מתגברים על מחסום כזה, שמושרש עמוק בנפש האדם? הצעד הראשון הוא כמובן מודעות. גילוי שורש החסימה מאפשר מרחב תמרון עמוק, ולכן ממנף ומעצים את יכולת השינוי. למה הדבר דומה? כמו חץ שנמתח לאחור, מקבל תנופה רבה יותר ולפיכך נורה רחוק יותר. הצעד השני הוא התבוננות באדם שלפנינו וזיהוי המחשבות לגביו: האם אנחנו מרגישות חשדנות? מה אומרות לנו המחשבות? למשל: "היזהרי, אל תגידי יותר מדי, בטח לא ביטויים רגשיים, כי את עלולה להיפגע". נסו לזהות מתי לראשונה חשתן שכדאי להיזהר מקשר עם בני אדם. מה קרה אז? זהו את הפחד ואפשרו לזיכרונות לצוף. הצעד השלישי הוא לעשות הרפיה של הגוף. הצהירו: כעת אני מוכנה לאפשר קשר פתוח וזורם, אני מרפה מכל מחשבה, אני מוגנת ובטוחה במקום שאני נמצאת בו, הקב"ה איתי תמיד. היכולת ליצור הרפיה יוצרת הפריה בקשר, ומאפשרת זרימה אנרגטית ורגשית. וכשאנחנו מאפשרים לעצמנו להיפתח – הצד השני נפתח אף הוא. פורסם בפנימה לרכישת מנוי