משקעי עבר. משה דיין
משקעי עבר. משה דייןצילום: משה שי. פלאש 90

משה דיין ניסה למנוע בכל דרך את הפריצה לעיר העתיקה בימים שקדמו למלחמת ששת הימים ובימי המלחמה עצמם. זאת על אף החלטת ממשלה בעניין. כך קובע בראיון ליומן ערוץ 7 ההיסטוריון הצבאי אריה יצחקי.

יצחקי מגולל בשיחה עמו את השתלשלות האירועים כפי שנחשף להם מתוקף משימה שהוטלה עליו בימים שלאחר המלחמה, בהיותו איש מחלקת ההיסטוריה של צה"ל. את פרטיו של המחקר בכוונתו לחשוף בספר שהוא כותב כעת לקראת שנת החמישים למלחמה, וכבר כעת, עם הכניסה לשנת החמישים הותר לו לפרסם את עיקרי הדברים.

"אחרי המלחמה הטיל עליי רמ"ח היסטוריה שני תפקידים – לעמוד בראש צוות של 12 קצינים להפקת לקחים מקצועיים מהמלחמה ולכתוב מחקר על המלחמה בפיקוד מרכז עם דגש על המערכה לשחרור ירושלים".

מחקרו של יצחקי זכה לסיווג סודי ביותר לאחר שנכללו בו ראיונות עם גורמים מהדרגים השונים "מהרמה האסטרטגית ועד הדרג הטקטי, אלופים, מח"טים וכו'. המחקר הושלם ונגנז לאחר שאמור היה להגיע לכל המעורבים במחקר. הנוהל הוא שהמחקר נותר לאחר מכן כשהוא ממתין לחקירת החוקרים לאחר הסרת החיסיון. כך הנוהל בחברה מתוקנת".

ממשיך יצחקי ומספר כי לאחר המלחמה הועבר לתפקידים אחרים במערכת הביטחון, כאשר "בכל אותה תקופה ניהלתי מלחמה לחשוף את האמת ההיסטורית. בשנת 72' כתבתי ספר על קרבות לטרון. הספר אושר בצנזורה אבל אמרו שצריך אישור של ועדת שרים לפרסום פרסומים של עובדי מדינה. שר המשפטים דאז שמשון שפירא אסר את פרסום הדברים כי יש בהם ביקורת על ראש הממשלה בן גוריון. עתרתי לבג"ץ וסומנתי כאויב המערכת".

"מה שהקפיץ אותי היה שביוני 72', במלאת חמש שנים למלחמה, פורסמה בביטאון צה"ל 'מערכות' סקירה של ראש מחלקת היסטוריה, אברהם איילון, תחת השם 'המערכה על ירושלים 1967'. בקריאה ראשונה ראיתי שזה מבוסס על המחקר שלי והסתבר לי שזו תמצית המחקר שלי, אבל היא מלאה בעובדות לא מדויקות, בלשון המעטה, והערכות שונות.

''הטיה אישית ופוליטית חמורה ביותר. שלחתי לעורך 'מערכות' אל"מ גרשון ריבלין את 75 ההערות שלי על המאמר. דרשתי לפרסם את הדברים אבל לא הייתי תגובה. לחצתי עד שקיבלתי תגובה שהם לא רואים עניין בפרסום הדברים. ללא נימוק".

יצחקי אינו נואש ופונה לרמטכ"ל דדו במכתב זועם על מה שהגדיר כפרסום מעוות. למכתבו זה הוא מוסיף "העתקים לעוזי נרקיס, לסגן ראש הממשלה יגאל אלון, שמוזכר במחקר כאחד הלוחצים על הפריצה לשחרור ירושלים, ולח"כ מנחם בגין שהיה הלוחץ העיקרי לשחרור ירושלים.

''אלון ענה לי טלפונית ואמר שלא יוכל להתייחס כל עוד הוא בממשלה. נרקיס אמר שמדובר במשהו חמור ובגין הבטיח לפעול. רק במרץ 73' כתב לי ראש לשכת הרמטכ"ל, סא"ל אבנר שלו, שהרמטכ"ל לא מתערב בשיקוליה המקצועיים של המערכת של 'מערכות'. הפרסום הושאר כפי שהוא".

מכתב לשכת הרמטכ"ל ליצחקי. לא מתערבים
מכתב לשכת הרמטכ"ל ליצחקי. לא מתערבים

"בגלל בעיות של סיווג ביטחוני לא יכולתי לפרסם את הדברים, אבל עם הכניסה לשנת החמישים לשחרור ירושלים הוסרו המגבלות על פרסום הדברים", אומר יצחקי המציין כי עיקרי הדברים פורסמו במאמר שפרסם לפני שנה, אך "כעת ניתן לדבר על זה באופן חופשי לחלוטין":

"מהמחקר עלה ששר הביטחון החדש שהתמנה ממש לפני המלחמה, משה דיין, עשה הכול למניעת מלחמה בגזרת ירושלים, וגם כשהיא פרצה הוא עשה הכול כדי למנוע כניסה לעיר העתיקה ופריצה להר הבית והכותל המערבי. לעומתו מי שהיה אלוף פיקוד המרכז משנת 67', עוזי נרקיס, עשה הכול כדי להיכנס לירושלים".

המניעים למהלכיו של דיין, הוא מסביר, נטועים בעבר הרחוק יותר, בשנת 48' ותפקידיהם של הקצינים במערכה על ירושלים: "נרקיס ב-48' היה סמג"ד 'הפורצים', הגדוד הרביעי של הפלמ"ח. כוחותיו, שבראשם הוביל המ"פ הצעיר דדו, פרצו את שער ציון וחברו למגיני הרובע היהודי.

''מפקד חטיבת ירושלים, שאלתיאל, היה אמור לשלוח פלוגת תגבורת שתחליף אותם והכוח לא הגיע. כוח הפלמ"ח העייף והקטן עזב את השער והירדנים כבשו את המקום והרובע נפל בידי צר ואויב ואנשיו הלכו בשבי. אסון כבד שליווה אותנו 19 שנה".

"נרקיס ושאלתיאל ניהלו קרב מי אשם בנפילת הרובע. שאלתיאל האשים את נרקיס בנטישה ונרקיס האשים את שאלתיאל בכך שלא שלח את כוח התגבור. נרקיס גם טען ששאלתיאל עשה זאת בפקודת בן גוריון שלא רצה לפגוע בהסכם עם המלך עבדאללה לחלוקת ירושלים.

''משה דיין מונה על ידי בן גוריון במקום שאלתיאל, וגם דיין כשל בניהול המלחמה בירושלים. כל מה שעשה ב-48' היה לא מוצלח וגם עליו היה נטל כבד. כל השנים הוא הטיף לברית עם הממלכה ההאשמית ולא להילחם בה".

ממשיך יצחקי ומתאר את ההשתלשלויות: "בשנת 67' קרו שני דברים: בעל בריתנו המלך חוסיין החליט ביום השלושים במאי להצטרף לברית המצרית-סורית נגדנו, ועוזי נרקיס ראה בכך הזדמנות לפעול. הדבר השני הוא מינוי משה דיין לשר ביטחון בממשלת לוי אשכול. בשלב זה מתחיל ניגוד אינטרסים לא רגיל''.

נרקיס לוחץ על שר הביטחון החדש ועל הרמטכ"ל, ידידו יצחק רבין, לפרוץ ולשחרר את ירושלים, או לפחות להגיע להר הצופים ולשחרר את העיר העתיקה ומשה דיין עושה כל מה שהוא יכול כדי למנוע את זה.

"מהרגע הראשון, בפגישה ראשונה שהתקיימה במפקדת פיקוד מרכז ברמלה, דיין אומר לנרקיס 'שב בשקט, אתה לא עושה כלום, אל תטריד, אתה לא מבצע שום מחטף, גם לא דברים קטנים כמו כיבוש בלטרון'. נרקיס עושה בדיוק את ההיפך. בתקופה שבין 1.6 ל-6.6 היו לפחות 12 עימותים בין דיין לנרקיס. דיין עשה הכול למניעת מלחמה עם ירדן, ובעיקר בירושלים. בשנים האחרונות היסטוריונים ומקורבים לדיין מנסים לשנות את המציאות ולהציג תמונה הפוכה של הדברים".

המסרים שמעביר נרקיס אחרים: "כבר בשיחה הראשונה בין עוזי נרקיס ומוטה גור מח"ט הצנחנים, הוא אומר לו 'המטרה שלך היא להתחבר להר הצופים, המובלעת במזרחי ירושלים, אבל אל תשכח לא להסתפק בשייח' ג'אראח וגבעת התחמושת, אלא להגיע לחומת העיר העתיקה כדי לפרוץ לעיר העתיקה'.

המאבק של דיין למניעת הפריצה לירושלים נמשך, ויצחקי מתקדם בציר הזמן: "יתרה מכך, אחרי הקרב בגבעת התחמושת כשהצנחנים מגיעים למוזיאון רוקפלר מול שער שכם ושער הפרחים, עוזי נרקיס לוחץ על מוטה לפרוץ ודיין מגיע ואומר שבשום פנים ואופן לא. אמירה זו מנוגדת להחלטת ממשלה שהתקבלה קודם לכן בעקבות לחץ של בגין ויגאל אלון".

"ביום הלחימה השני יש הזדמנות לפרוץ ודיין אומר שבשום פנים ואופן לא. כשעולים להר הצופים דיין נרקיס וכל חבורת הפיקוד, נרקיס מבקש אישור לפרוץ לעיר העתיקה ודיין אומר בשום פנים ואופן לא. יתרה מזאת, אתה מעביר את הטנקים של חטיבת השריון לכיבוש רמאללה.

''נרקיס אומר 'למה רמאללה? למה להרחיק אותם מהשטח?' דיין מרגיע ואומר שיהיה זמן. כך זה נמשך עד ה-6 ביוני כשדיין ממשיך וחותר נגד החלטת ממשלה".

"כאן מגיע השיא כשדיין מאשר כיתור של העיר העתיקה ממזרח. לא פריצה לעיר אלא עלייה לרכס הר הזיתים. ההתקפה משתבשת בגלל טעות ניווט. במקום לעלות לאוגוסטה ויקטוריה הם פונים ימינה במקום שמאלה ומגיעים לגת שמנים וההתקפה נעצרת עד הבוקר, ואז נופלת ה"פצצה הגדולה".

בשעה 12 בלילה מועצת הביטחון מקבלת החלטה על הפסקת אש, כלומר המלחמה מסתיימת ואסור להתקדם. לא ראש הממשלה לא שר הביטחון שמעו על ההחלטה.

''השר היחיד ששמע את זה היה מנחם בגין שהיה לו הרגל להקשיב בחצות לרדיו הבריטי. הוא פתח את הרדיו ושמע על כך ב-12 בלילה. הוא מתקשר לדיין ודורש ישיבת ממשלה בהולה. מעירים את אלון ואת אשכול ומקיימים את מה שכונה 'ישיבת הפיג'אמות' שבה מחליטים להורות לדיין לפרוץ מיד לירושלים לפני שהחלטת האו"ם תקבל תוקף".

"דיין דוחה לבוקר ורק בבוקר הוא נאלץ בחריקת שיניים לתת אישור כניסה לעיר העתיקה והצנחנים פורצים.

דיין כמעט גרם לנו בכייה לדורות", אומר יצחקי המספר כי "יש בידי הקלטה בקולו של מנחם בגין שנתן לי אותה ביום ה-19 ביוני 72' בלשכתו ושם הוא מספר כיצד ניסה דיין למנוע את הפריצה לירושלים. למזלו הוא מצא את יגאל אלון כבן ברית ויחד שניהם פעלו אצל לוי אשכול ולמעשה הכריחו אותו להיכנס לעיר העתיקה. זה יכול היה להסתיים בכך שהאו"ם היה שולח נציגים ועוצר את הסיפור והיינו נשארים עם בכייה לדורות שנייה".

לעומת נתונים אלה, שלדברי יצחקי מגובים במסמכים ותיעודים המצויים עמו "במחקר של אברהם איילון דיין מופיע כמי שדחף כל הזמן, נרקיס נעלם לגמרי וכך גם נעלמות שתי החטיבות שפעלו בירושלים. עם כל הכבוד לידידי מוטה גור ז"ל שעשה דברים יפים מאוד שם עם חטיבתו, מי שביצע את המהלכים האסטרטגיים החשובים היו אורי בן ארי עם חטיבת השריון שלו, חטיבה 10, כשניתק את ירושלים מצפון בתל אל פול ומח"ט ירושלים, ליזרק'ה אמיתי, שניתק מדרום באזור בית לחם. כל זה כמעט ולא מוזכר בהיסטוריה הרשמית".

"הגיעה השעה לפרסם את האמת. אני שוקד על זה ומקווה שאקבל עד שנת החמישים את האישורים לפרסם את כל המידע על מה שנעשה ועל מה שלא נעשה בדרך לירושלים", אומר יצחקי ומוסיף ומספר על היחס אותו קיבל מהמערכת כאשר התבררה מגמת מחקריו ופרסומיו.

"אחרי התכתובת שהגיעה לשיאה במכתבו של רל"ש הרמטכ"ל, אבנר שלו, נקראתי לשתי שיחות קשות מאוד עם היועץ המשפטי של מערכת הביטחון ועם מנכ"ל משרד הביטחון, משה קשתי. הם אמרו לי 'בחורצ'יק, תפסיק את הדברים האלה, אתה חצוף. אתה מנהל מלחמה מול שר הביטחון כבר כמה שנים. אם אתה רוצה להתקדם בהיררכיה כלפי מעלה גנוז את הדברים ושב בשקט'. אותי זה רק עודד להמשיך הלאה...".