לחטא העגל הייתה כפרה. לא לחטא המרגלים. חטא העגל היה אירוע קשה אבל העגל נותץ והאירוע נסגר.
חטא המרגלים הולך ונמשך כדברי משה בספר דברים על החטא הזה: "אינכם מאמינים בה' א-לוהיכם" (דברים א', ל"ב). אינכם מאמינים - בהווה מתמשך, לא בעבר. זה הולך ונמשך עד עצם ימינו. הרמב"ן שם אומר: "בדבר הזה שאני מבטיחכם לרשת את הארץ, ואין עכבה אלא מחוסר אמנה".
את חטא העגל אולי אפשר היה לגלגל על הערב-רב שעלה ממצרים, כמוזכר במפרשים. לא את חטא המרגלים. עשרת מנהיגי השבטים שחוללו את החטא היו נבחרי האומה. מדובר כנראה בחטא היהודי המובהק ביותר. חטא הנוגע גם לצדיקי הדור. ברגע של משבר, אחרי הכישלון בעי, עם נפילת ל"ו מלוחמיו, גם יהושוע התבטא במנגינת חטא המרגלים באמרו: "אהה ה' א-לוהים, למה העברת העביר את העם הזה את הירדן לתת אותנו ביד האמורי להאבידנו, ולו הואלנו ונשב בעבר הירדן" (יהושע ז', ז').
אין כמו חטא המרגלים כדי להמחיש את מהותה של חובת האמונה. אמונתו של הנוצרי עוסקת במופשט, בייחוס אמונה לרעיון. אמונתו של היהודי המאמין נבחנת יותר מכול בעולם המעשה. במוכנות להעז ולפעול כמו בחובה להיחלץ למלחמה לירושת הארץ, למרות הסיכונים הגלויים והחרדות. אמונה בהיבט הזה ניכרת בעיקר בדפוס קבלת ההחלטות, בנחישות הפעולה.
ביסוד הפרקטיקה וההתנהלות של אדם מאמין, צריכה להימצא ההבנה כי ברגע שמתחילים לפעול גם המציאות הגלויה לעין משתנה. מכאן באה הבנתו של בן גוריון להדגיש שוב ושוב כי המומחים מומחים בעיקר למה שקרה, אולי גם למה שקורה, אבל ממש לא למה שיקרה. מה שיקרה תלוי ועומד, פתוח למי שיעז
על פרשת ציצית המופיעה בסוף פרשת שלח נאמר שהיא תיקון לחטא המרגלים. התיקון העיקרי טמון להבנתי בציווי: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". המפרשים עמדו על הממד הלשוני המשותף בין שליחות המרגלים "שלח לך אנשים ויתורו את הארץ" , לבין האיסור "ולא תתורו אחרי עיניכם". לפנינו ציווי עמוק הכרוך ביסוד היסודות של פעולת אדם מאמין בהוויית המעשה. לפעמים המציאות בנתוניה הגלויים לעין יכולה לגרום לחרדה, להיסוס עד כדי להצדיק באורח תבוני את הכורח המציאותי להימנעות מפעולה. בעצם הציווי "ולא תתורו אחרי עיניכם" מונחת תפיסת יסוד והנחיה לאופן שבו ראוי לקיים הערכת מצב לקראת פעולה: הממשות האמתית חבויה על פי רוב דווקא בממדים הסמויים מן העין. הממד הגלוי לעין עלול להוליך שולל. בכך חטאו המרגלים, בהליכה שבי אחר מראה עיניהם. הערים אכן היו בצורות, והעם נראה עז ובאמת היו שם גם ילידי ענק. אבל זו רק המעטפת החיצונית הגלויה לעין.
מכאן ראוי ללמוד כיצד ביסוד הפרקטיקה וההתנהלות של אדם מאמין, צריכה להימצא ההבנה כי ברגע שמתחילים לפעול גם המציאות הגלויה לעין משתנה. מכאן באה הבנתו של בן גוריון להדגיש שוב ושוב כי המומחים מומחים בעיקר למה שקרה, אולי גם למה שקורה, אבל ממש לא למה שיקרה. מה שיקרה תלוי ועומד, פתוח למי שיעז לפעול. בהתנהלותו המעשית בגילום הבנה זו, היה בן גוריון גדול המאמינים, בהדגשה מתמדת כי הקשר בין מה שקורה לבין מה שיקרה אינו הכרחי. זה מה שמעניק סיכוי ותקווה לפעולה החותרת לשינוי המציאות.
"נפתחו שערי שמים"
בראשית ימי מלחמת העצמאות, כאשר המצב הגלוי נראה קשה עד כדי סכנת חורבן, כשנשיא ארה"ב טרומן שקל פנייה למועצת הביטחון לעכב את יציאת הבריטים מתוך הערכה שאין ליהודים סיכוי, הסביר בן גוריון למטה הכללי: "שום מומחה לא יגדיר מראש מהי יכולתנו המלחמתית. אין זו יכולת נתונה וקצובה מראש. יכולת זו בלי ספק מוגבלת, אבל גודלה תלוי הרבה במטרת המלחמה. הדבר שעליו אנו נלחמים קובע מידות היכולת. מטרה מצומצמת – מצמצמת יכולתנו. מטרה מורחבת מרחיבה. מיהו המומחה אשר יגיד לנו עד להיכן מוכן העם היהודי ללכת בהגנתו על עתידו הלאומי?" (ייחוד וייעוד, עמ' 23).בהסתכלות מפוכחת על גודל השעה, זו אכן הייתה שעה גדולה של אמונה. מאז חזר עם ישראל לסורו, לגילוי הנגע הכרוך בחרדת חטא המרגלים, כמו מחלה גנטית שמונחלת מדור לדור. בתוך כך, כמו אז, ההליכה שבי אחר מראה עינינו בהאדרת ה"איום הדמוגרפי"
בהסתכלות מפוכחת על גודל השעה, זו אכן הייתה שעה גדולה של אמונה. מאז חזר עם ישראל לסורו, לגילוי הנגע הכרוך בחרדת חטא המרגלים, כמו מחלה גנטית שמונחלת מדור לדור. בתוך כך, כמו אז, ההליכה שבי אחר מראה עינינו בהאדרת ה"איום הדמוגרפי"
מלחמת העצמאות בתש"ח הייתה שעה גדולה של תיקון לחטא המרגלים. בג' באייר, יומיים לפני הכרזת המדינה, בבירור בישיבת מנהלת העם, ניתח בן גוריון את המצב הקשה לאשורו והציג את התרחישים הצפויים להתפתח לנוכח הכרזה על הקמת מדינת ישראל. הוא הציג את האיום לפלישת חמישה צבאות ערב ובין היתר אמר: "ואם לראות את הדברים כמות שהם, לא 'אילו היה', אלא כמו שהם, הרי לדעתי אנחנו עומדים בפני מערכה קשה. ואנו צריכים להיות מוכנים לאבדות קשות. גם לאבדת נקודות וגם אבדת אנשים וגם להזדעזעויות קשות בתוך הציבור... תשובתי היא: אם נוכל להגדיל כוח האדם המגויס, ואם נרחיב האימונים ונרבה הציוד, נוכל לעמוד וגם לנצח. ולא בלי אבדות והזדעזעויות קשות, ולכך יש להכשיר היישוב". שעתיים לפני מעמד הכרזת המדינה שיגר חיים ויצמן הנשיא הראשון מברק תמיכה לבן גוריון ממיטת חוליו בז'נבה: "יש להכריע ומיד. נפרצו לרגע שערי שמים. אם נפרוץ לתוכם תקום מדינתנו, אם לא - מי יודע האם נזכה בדורנו להקמתה ואם בכלל".
בהסתכלות מפוכחת על גודל השעה, זו אכן הייתה שעה גדולה של אמונה. מאז חזר עם ישראל לסורו, לגילוי הנגע הכרוך בחרדת חטא המרגלים, כמו מחלה גנטית שמונחלת מדור לדור. בתוך כך, כמו אז, ההליכה שבי אחר מראה עינינו בהאדרת ה"איום הדמוגרפי", שבאמצעותו מבקשים להביאנו לבחול שנית בארץ חמדה, "מכורח הנסיבות".
כמו גדולי הדור בימי חטא המרגלים, שהובילו את החטא, גם בדורנו החטא מובל על ידי גדולי הדור. ביניהם גם פוסקי הלכה המוכנים בהתייחסותם לחובתנו המעשית לירושת הארץ לשקול שיקולי "פיקוח נפש", ומבקשים "דעת מומחים". נראה שגם המרגלים בעמדם על במת הנאומים העלו על נס את הרעיון המוכר לעייפה: קדושת החיים נעלה מעל קדושת האדמה. ולמה לסכן חיים?
פרופ' רביצקי סיפר על ר' חיים מבריסק, איך בימי מלחמת העולם הראשונה הגיע אליו יהודי וסיפר על הצרות והתלאות העוברות על יהודי אירופה בעקבות המלחמה. את דבריו סיים היהודי באמרו: "מי ייתן ויהיו אלה חבלי משיח". ענה לו ר' חיים: "חיים של יהודי אחד דוחים חבלי משיח". זו תמצית חטא המרגלים בגלגולו המתחדש, הנמשך עד ימינו. לתיקון מחודש, נצטרף לקריאת המשורר שז"ר נשיאנו השלישי: "אייכה כָּלב?!"
הצטרפו עכשיו למנויי "מקום בעולם", מגזין הנוער של עולם קטן.
לדפדוף בגליון לדוגמא לחצו כאן