פייסבוק כשסתום לשחרור קיטור. גידי אורשר
פייסבוק כשסתום לשחרור קיטור. גידי אורשר צילום: מתניה טאוסיג, פלאש 90

שני פוסטים בפייסבוק חוללו את השערוריות התורניות בסוף השבוע שעבר.

באחד תקף ח"כ יאיר לפיד עורכת ב'הארץ' תוך התייחסות אישית לבן זוגה השמאלן. ואילו מבקר הקולנוע גידי אורשר בחר לתקוף את "היללנים המקצועיים מן המזרח", כהגדרתו. התגובות לא איחרו לבוא: פוליטיקאים בכירים הגיבו, אושיות רשת התבדחו, אייטמים של עודד בן עמי מולאו, והפוסט של אורשר אף מצא את דרכו אל הכותרות הראשיות של כלי התקשורת הממוסדים. בקיצור, כולם הרוויחו, חוץ מהמציאות עצמה.

בואו נשים את הדברים על השולחן: פייסבוק טוב לפוליטיקאים, בעיקר לאלה שבשלטון. כל עוד האזרחים עסוקים בגיהוק מילולי של אישיות כזאת או אחרת, בנימין נתניהו וממשלתו יכולים לישון בשקט. מבחינת ראש הממשלה, עדיף שידברו על הגיפ (סוג של אנימציית מחשב) שבו הוא נראה ישנוני בטקס באנטבה – מאשר שיפתחו דיון מעמיק בחקירות המשטרה שלו. כל עוד מתעסקים בקטנות – נתניהו מוגן. ואולי בכלל זאת הסיבה שגלעד ארדן קצת כועס כרגע על מארק צוקרברג.

יותר מזה: פייסבוק מיטיב עם השלטון אפילו בימים של פיגועים קשים. אמנם פה ושם יש גולשים שדורשים מלחמה בטרור, וחלקם אף מנסחים תוכניות פעולה, ויש גם ליצן אחד שמכריז בפומבי על החרמת הבחירות. אבל כל הקולות האלה נשטפים בצונאמי של סטטוסים עצובים, מחבקים, מרגשים, מאחדים, ולעתים גם מחורזים ומנוקדים. קריאות פוליטיות מהפכניות הס מלהזכיר – זה הרי ריקוד על הדם, שלא לומר הסתה ממש. במקרה הטוב אנחנו סתם צועקים, ואין כמו הוצאת קיטור כדי להרגיע את הנפש הקולקטיבית ולייצב את המערכת השלטונית.

ישנם צדדים טובים ברשת החברתית, אבל לרוב מדובר במילים על גבי מילים על גבי מילים. פוסט של מבקר קולנוע חסר רלוונטיות – פוסט שקיבל פחות משישים לייקים כמעט חצי שבוע אחרי פרסומו – זוכה לתשומת לב תקשורתית גדולה יותר ממעשי טרור. זהו הצד הפחות חיובי בהתרחבותם של אופני הביטוי והתקשורת: אין בהם היררכיה, ויש בהם התמקדות יתר בפטפוטים חסרי חשיבות. מישהו שם לב שאביגדור ליברמן מחזיק את תיק הביטחון כבר חודש וחצי? מישהו בחודש האחרון יכול להצביע על פעולה ביטחונית אחת של הממשלה שלא נחשפה כתרמית בתוך יום וחצי? ומה אתם, אושיות פייס וטוויטר, עושים כדי לשנות את זה?

ערבים טובים

התקשורת אוהבת סיפורים של דו-קיום ותקווה, וסיפור כזה סיפק לה הפיגוע שבו נרצח מיכי מרק הי"ד מעתניאל. בני זוג ערבים, שהגיעו ראשונים לאזור אחרי הפיגוע, חילצו את ילדי משפחת מרק מהרכב והגישו להם עזרה. רופא ערבי שהגיע אחריהם טיפל בחוי מרק, אם המשפחה. וכמו תמיד במקרים כאלה, היה מי שבחר להדגיש את חלקם של הערבים הטובים, את העובדה שלא כולם חיות טרף ושיש גם כאלה שמוכנים אפילו למנוע מילדים קטנים למות, מי היה מאמין.

וכשאני רואה את ההתלהבות הגדולה, לא רק במחוזות השמאל הקיצוני, מהאנושיות שמתגלה גם בקרב ערבים מוסלמים, יש לי רק דבר אחד לומר להם: אתם בכלל לא מבינים את הימין, את טיעוניו, את מאבקו. אתם מתווכחים עם טענה שכמעט איש אינו טוען. כן, יש גם ערבים אנושיים ומוסריים. ספק אם בנצי גופשטיין חושב אחרת. התפיסה הימנית רחבה יותר, המבט כולל יותר, המאבק הוא לאומי. ואין צורך ללמד אותנו שבכל מאבק לאומי, כולל במלחמות עולם, יש אנשים טובים גם בצד של הרוע המוחלט. ובכלל, להתפעם מהעובדה שלא כל הערבים רוצחי ילדים זאת גזענות כמעט כמו לטעון שהם כן.

גיוס חירום

אולי זה לא נראה כך ממבט ראשון, אבל יש קשר מסוים בין סיפור הערבים הטובים דלעיל ובין פרשת אלאור אזריה, החייל שחיסל מחבל בחברון. כאשר אתה מערבב יחד את הפרטי והכללי, את הסיפור האנושי והסכסוך הלאומי והדתי, אין פלא שחיסול מחבל שקול בעיניך לסתם רצח מן השורה. וכשהכול מתערבב, נותר רק לבדוק האם אזריה רצח ערבי בדם קר או חשש לחיי אדם ופעל מתוך הגנה עצמית.

יש משהו קולע בגיוס התרומות האחרון למימון הגנתו של אזריה. הן חיסולו של המחבל והן התרומות בהדסטארט ממלאים את הריק שהותירה אחריה המדינה. אבל יש כאן גם החמצה של הדיון העקרוני. השאלה אם אזריה פעל לפי הכללים או לא חשובה בוודאי לחייל, לבני משפחתו ולכל גורמי הביטחון שמיהרו לתחוב את אפם לקלחת הזאת. השאלה העקרונית יותר היא מה טיבם של הכללים, מהו עונשו של מי שעובר עליהם, האם חיסול מחבל באזור פיגוע ראוי ליחס מחמיר כמו חיסול של ערבי (וכל אדם) חף מפשע.

עורכי דינו של אזריה לא יטפלו בנושא החשוב הזה, ולא משנה כמה ג'ובות ייתרמו לזכות חשבונות הבנק שלהם. זהו דיון נפרד, והוא אמור להתחיל כבר עכשיו. כי עוד שניים-שלושה מקרים כאלה של הפקרת חיילים על ידי מפקדיהם, וצה"ל יוכל להתחיל לחפש את לוחמיו בהדסטארט, המקום האחרון שבו אפשר לערוך גיוס המונים.