בין יתר הדברים שמצפים מאיתנו הנשים בימי תמוז החמים, זה לקחת את הפעוטות הצרחניות עד המתבגרות חסרות המנוח לים או לבריכה.
"לכי איתן לים, שיהיה לך שקט מהבית, תנוחי קצת..." מכריז אב הבית המתחשב.
כאילו שיש למחויבות הזאת איזשהו קשר לשקט או למנוחה.
ההתארגנות לפני, ההתארגנות בזמן, ההתארגנות אחרי ושדה הקרב שאחזור אליו כי הבנים נשארו בבית, אין בינם ובין מנוחה שום קשר!
לכן, ולא רק בגלל, לא תמצאו אותי הולכת לים.
ולא רק בגלל שאני סנובית, ולא בגלל שאני אלרגית לחול הים ולא, אני לא סובלת כלל וכלל מהשמש. הסיבה היחידה שבגללה אני נמנעת מלהגיע אל חוף הים היא רק אחת: שאגותיו הבלתי פוסקות של המציל שמכריז על ילדים אבודים.
כאילו על סוכת המציל כתוב: איבוד.
כאילו הילדים עושים ביניהם תחרות מי ילך יותר פעמים לאיבוד.
כאילו האימהות אוהבות את הפרסום. "גברת בן אור, גברת בן אור, הבן שלך בהתקף חרדה, בוכה בסוכת המציל!"
וגברת בן אור תקום, תתנער מן החול, תיישר את המטפחת ותצעד בשמינית גאווה, כי בדרכה אל סוכת המציל היא תהפוך לאישיות מפורסמת. היא תפגוש נשים שילחצו לה את היד על שהעזה לבוא לים עם ילד שובב שכזה. היא תפגוש בנשים שיצקצקו לה בלשונן והיא תחזיר להן צקצוק רב משמעות.
היא גם תחזור כל אותה הדרך עם הילד ותסביר לו שבפעם הבאה, במקום להשקיע את כל כוחו בהתקף חרדה, עדיף לו להשקיע בלהתבונן על הים מגבוה ואולי לנסות לסחוט מהמציל את המשרוקית, ובפעם הבאה שהוא ילך לאיבוד, הוא רק צריך לשרוק איתה בכל הכוח והיא כבר תמצא אותו.
וכן, זה בסדר שהוא ישרוק במשרוקית. בכל מקרה אין לה שקט, היא אימא.
גבר הולך לאיבוד
לא משנה כמה תיאומים נעשה - לפי שעה, לפי מיקום, לפי אווירה, לפי מנה - בחתונות הנפרדות אני מוצאת את עצמי מחפשת אחר בעלי באופן קבוע. וכשאני כבר זוכה לראות אותו מרחוק, אני נעמדת על קצות אצבעותיי ומתחילה לנופף עם הידיים, עושה איתן סימנים, כאילו אני פקחית טיסה שמנחיתה מטוס מדגם בואינג 707.
בשלב מסוים אני מתייאשת, לוקחת את המפתחות של הרכב ונוסעת הביתה.
כשבעלי מחליט להפסיק לפזז כאחד הנערים, הוא מתקשר אליי. מבוהל הוא מכריז שהרכב נגנב ושלא אדאג, הוא כבר הזמין משטרה ומטפל במצב.
אני אומרת לו שיבטל את המשטרה ומסבירה שמכיוון שהוא אבד לי בין המוני המטוסים נסעתי הביתה, לרכב שלום וגם לי, ושנינו מנמנמים קשות, הוא בחניה ואני על הספה, ושיסתדר ושידאג בפעם הבאה לא ללכת לאיבוד.
ילדות אבודה
כשהייתי קטנה נפתחה בשכונה שלנו משחקייה ענקית. משחקייה שווה במחיר כניסה שווה לכל כיס. קראו למקום: איבוד.
מי שנקלע בהשגחה אל השכונה שלנו ולא הכיר את התופעה, היה עלול לאבד את שפיות דעתו משיחות שנשמעו כך:
"אימא, אני הולך לאיבוד!"
"בשמחה חמוד שלי, תיהנה!"
"מתוקה שלי, את רוצה ללכת קצת לאיבוד עם אח שלך?"
"ילדים, כדאי לכם ללכת לאיבוד!"
"מיכלי, קחי את הקטנים ולכו לאיבוד לכמה שעות..."
"מי שהולך לאיבוד, ארשה לו לקנות ארטיק בדרך!"
"אימא, היינו באיבוד, היה מה זה כיף!"
"באמת שלא מגיע לכם השבוע ללכת לאיבוד!"
במציאות המתוקשרת של היום, אין כל כך מצב ללכת לאיבוד.
לפעמים אני מייחלת ללכת קצת לאיבוד.
אני מייחלת לשקט.
אלא שבתור עיקר הבית, אין לי את הפריבילגיה של שקט.
אם קרה שחלילה יצאתי מהבית בלי הטלפון הנייד שלי, אוי ואבוי איזו קבלת פנים תהיה לי כשאשוב.
אני לא מתכוונת רק לקהל המעריצים הקטנים שלי הקרויים ילדיי, שיבכו כאילו חלילה וחס, וחס וחלילה. אני מתכוונת גם לאחותי, אחותי, אחותי, אחי, גיסתי, גיסתי, גיסתי, אימא שלי, חמותי, הבן שלה, איך כולם ישלחו לי תמונות שלהן מביטים בי במבט מזרה אימה, או מוכיח, או עצוב, או מסכן, או מה שתבחרו שיעשה לי הכי הרבה ייסורי מצפון.
יהיו לי גם שבע מאות שמונים וארבע שיחות שלא נענו. הודעות מוכיחות ששואלות היכן אני ומה פתאום ולאן נעלמתי ואיך אני מעזה ללכת ככה לאיבוד, לצאת בלי הטלפון כאילו אנחנו חיים בעידן השקט.
פורסם ב''פנימה''