תוכנית ההרגעה

1

מערכת היחסים הטעונה בין ראש הממשלה בנימין נתניהו ובין הצמד המוביל של הבית היהודי, נפתלי בנט ואיילת שקד, היא תולדה של קצר שנוצר לפני בערך עשר שנים.

השניים היו עוזרים קרובים לבנימין נתניהו, אז יו"ר האופוזיציה. היחסים שלהם עם הבוס עלו על שרטון בנסיבות שאינן ידועות לציבור, והם סיימו את תפקידיהם אצלו בלי להיפרד כידידים.

עד כאן לא מדובר בסיפור ייחודי. רבים מעוזריו של נתניהו לאורך השנים הפכו מאוחר יותר לאויבים מושבעים או לסתם יריבים, שלא לדבר על עוזרים לשעבר שהפכו למגישי תלונות בתקשורת ותביעות בבתי המשפט. הבעיה הופכת משמעותית יותר כאשר מתיחות אישית ופוליטית בין נתניהו לסביבתו הופכת לגורם מעצב-מחדש של המערכת הפוליטית, מרחיקה אישים פוליטיים בכירים ממקומם הטבעי וגורמת להקמתן של מפלגות מיותרות.

אלמלא היחסים האישיים המתוחים בין ליברמן לנתניהו, ספק אם הייתה קיימת עד היום מפלגה מגזרית לעולי רוסיה, שזוכים לנציגות בכירה בליכוד על ידי אישים כמו השר אלקין ויו"ר הכנסת אדלשטיין. גם פרישתם של משה כחלון וגדעון סער מהליכוד קשורה לא מעט במשקעים עכורים ביחסיהם האישיים עם נתניהו. כאשר ראש הממשלה לא מצליח לשים בצד שיקולים אישיים ולקיים שיתוף פעולה מוצלח עם הכוחות שהוא זקוק להם לצדו, מי שנפגע זה לא רק גדעון סער או נפתלי בנט אלא מדינת ישראל ואזרחיה.

2

הבית היהודי, והציבור הציוני-דתי שאותו הוא מייצג, הוא שותף אידיאולוגי וקואליציוני טבעי של הליכוד. הגוש שמורכב מהליכוד, מהציונות הדתית ומהמפלגות החרדיות הוא הגרעין הקשה שעליו בונה הליכוד כמעט בכל מערכת בחירות את הגוש החוסם שמבטיח לו את המנדט להרכבת הממשלה, ולאחר מכן את הבסיס המוצק שעליו יושבת הקואליציה שלו. ובכל זאת בבית היהודי, במיוחד מאז שהוא מונהג על ידי בנט, יש תחושה מוצדקת של יחס עוין ומזלזל מצד נתניהו ומפלגתו.

היחס הזה בא לידי ביטוי במערכות הבחירות, כאשר הליכוד בוחר פעם ועוד פעם "לירות בתוך הנגמ"ש" ולקושש קולות מציבור הבוחרים הטבעי של הבית היהודי, במקום להתאמץ להביא אל גוש הימין עוד מנדטים מן המרכז הפוליטי. היחס המזלזל בא לידי ביטוי גם בעת המשא ומתן הקואליציוני, כאשר פעם ועוד פעם השותף הטבעי נדחק לסוף התור ובאים איתו בדברים רק אחרי כל האחרים.

בנט ואנשיו לא פראיירים, ומי שדורך עליהם במערכת הבחירות ובתחילת המשא ומתן משלם מחיר בסופו. בפעם הראשונה זה קרה לנתניהו כשלתדהמתו קמה לה "ברית האחים" שאילצה אותו לצרף את הבית היהודי לממשלה בעל כורחו. בפעם השנייה הצליחו אנשי הבית היהודי להשיג תפקידים הרבה יותר בכירים ממה שנתניהו ייעד להם, לאחר שברגע האחרון התברר שבלי תמיכתם לא יספיק להרכיב ממשלה. בנט כשר החינוך עורך שינויים חשובים ובעיקר מינויים חשובים, ואיילת שקד נחשבת לשרת משפטים מצוינת, אבל אין סיכוי שנתניהו מרצונו הטוב היה נותן להם את התפקידים הבכירים הללו.

הרי לקראת הבחירות סוכם שבנט יקבל מנתניהו את תיק הביטחון, אך לאחר הבחירות מיהר נתניהו להתנער מהסיכום בתואנה ששמונת המנדטים של הבית היהודי לא מצדיקים תיק כה בכיר. זה לא הפריע לו להעניק מאוחר יותר את תיק הביטחון לליברמן, שהביא עמו לקואליציה חמישה ח"כים בלבד. למזלו של נתניהו, בנט הכריח אותו ברגע האחרון לתת את תיק המשפטים לשקד. אלמלא כן, ספק אם נתניהו היה זוכה לראות את אביחי מנדלבליט, המועמד המועדף עליו, מתמנה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה במהלך מוצלח ומשותף של ראש הממשלה ושרת המשפטים.

3

כמו בדרך כלל במערכת יחסים בעייתית בתוך המשפחה, לא כל האחריות מוטלת על צד אחד. גם בנט מצדו מתייחס לעתים לראש הממשלה שלא בכבוד הראוי, שש להתעמת מולו פומבית על נושאים שאפשר לסגור בשיחה עניינית שקטה, או מתפאר כיצד הצליח לכופף אותו.

מחלוקת אידיאולוגית או מקצועית בין שותפים פוליטיים וקואליציוניים היא לעתים בלתי נמנעת. כשבנוסף לכך נכנסת לקלחת יריבות פוליטית וגם יריבות אישית, הדייסה המתבשלת מקדיחה לא פעם. הבעיה שמי שצריך לאכול אותה אחר כך הם אזרחי ישראל.

בין ראש הממשלה ליו"ר הבית היהודי יש יותר מדי דם רע, כיפופי ידיים, מהלומות ומהלומות-שכנגד, יותר מדי חשדנות ויותר מדי תחרות. למען האינטרס האידיאולוגי של המחנה הלאומי, כמו גם למען האינטרס הלאומי של מדינת ישראל, נתניהו ובנט חייבים לשפר את איכות היחסים ולהיטיב את שיתוף הפעולה ביניהם. סיפור אהבה סוער כנראה לא יהיה כאן, אבל אפשר לשרטט מתווה למערכת יחסים פרודוקטיבית. אפשר לקרוא לזה תוכנית ההרגעה.

4

האחריות העיקרית מוטלת לפתחו של נתניהו. כראש הממשלה, ממרומי גילו וניסיונו, הוא צריך להיות המבוגר האחראי. עליו לזנוח או לפחות להקפיא את החשבונות האישיים מלפני עשר שנים. עליו להניח את דעתם של בנט וחבריו שחוששים תדיר מכוונה שלו להכניס במקומם לקואליציה את הרצוג ומפלגתו. במערכות הבחירות הבאות, בהנחה שהוא ימשיך להנהיג את מפלגתו, עליו לנסות לשאוב קולות מהמרכז במקום להתחזק על חשבון מפלגות מהמחנה הלאומי. עליו לתת לבית היהודי מעמד בכיר בקואליציה מתוך רצון טוב ושותפות אמיתית גם בלי שהדבר נכפה עליו.

גם בנט מצדו יידרש לוויתור שבעיניו הוא משמעותי, אבל באמת הוא רק ייצא ממנו נשכר. עליו להבין שחלק מהיריבות המזיקה בינו ובין נתניהו נזקף לחובתה של שאיפתו המוצהרת להתמודד על ראשות הממשלה. נתניהו ידוע כפרנואיד פוליטי שנוהג לערוך סיכול ממוקד לכל מי שמסתמן כאיום פוטנציאלי על מנהיגותו. היחסים בין נתניהו לבנט ומפלגתו יכולים להיות הרבה יותר פרודוקטיביים, לטובת מדינת ישראל, אם בנט ידחה את שאיפתו המוצהרת להתמודד על השלטון עד לאחר תום תקופת נתניהו.

הוויתור הזה לא צריך להיות כואב מדי אם בנט יבין שממילא השאיפה הזאת חסרת סיכויים, ורק פוגעת ביכולתו להגיע לעמדות השפעה ולתפקידים בכירים יותר – שר הביטחון למשל.

מבחינה ההיתכנות הפוליטית, מלבד האפיזודה החד-פעמית של 'קדימה', אין דרך להגיע אל ראשות הממשלה אלא מתפקיד יו"ר הליכוד או - לעתים נדירות - מתפקיד יו"ר העבודה. הדיבורים על הרחבת הבית היהודי עד לכדי מפלגת שלטון הם מנותקים מהמציאות, לפחות ככל שמדובר בטווח הקרוב. הבית היהודי צריך לשאוף לגדול עד לכדי 15‑20 מנדטים, תוך איסוף הקולות של הציונות הדתית ושל אוכלוסיות קרובות המזדהות עם דרכה. לא פחות, אבל גם לא יותר.

הציבור בישראל צריך לעבור עוד כמה שלבים לפני שיהיה בשל להציב בהנהגת המדינה נציג של הציונות הדתית. גם במישור האישי - הציבור לא חש שבנט כבר בשל לראשות הממשלה. עליו לצבור עוד ניסיון בתפקידים בכירים, וגם למחוק כמה קווים של צעירות מוגזמת באישיותו. וגם אם הוא אישית יהיה מסוגל בקונסטלציה מאוד נדירה להגיע לתפקיד, אז הוא אולי יגשים חלום אישי אבל זה לא אומר שיצליח לממש את האידיאולוגיה הציונית-דתית. הציונות הדתית צריכה לפני כן להעמיק את אחיזתה במוקדי הכוח השונים במדינה, כדי שתוכל לתת גיבוי רב-מערכתי לראש ממשלה שינסה להנהיג את המדינה בדרכה, וצפוי למצוא מפריעים רבים שינסו להכשיל אותו.

5

העיסוק של בנט וסביבתו בחלום ההיבחרות לראשות הממשלה בטווח הקרוב גורם לבנט לעסוק כל הזמן בקמפיין בלתי פוסק להגדלת כוחו הפוליטי. פעמים רבות זה בא על חשבון מיצוי ההישגים שאפשר להשיג עם הכוח הפוליטי הקיים. כדי לטפח את מועמדותו לראשות הממשלה, בנט מתרחק מתיוג מגזרי ולכן אינו פועל מספיק כדי לבנות את הציבור הדתי-לאומי על מפעליו ומוסדותיו השונים.

הבית היהודי צריך להיזהר מעימותים מיותרים שעלולים לפגוע בקואליציה הקיימת, שהיא הכי לאומית שיכולה להיות, ויש לו בה תפקידי מפתח ועמדת השפעה הרבה מעבר לשמונת המנדטים שלו.

תפסת מרובה – לא תפסת. אל ראשות הממשלה נגיע בדרך ארוכה יותר, שתתברר כקצרה מהדרך הנוכחית שלא באמת מובילה אל היעד.

לתגובות: [email protected]