בפרשת ואתחנן מופיע הפסוק הידוע יותר בכל העולם היהודי "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד".
מאז הוא נשמע מפי דמויות כמו רבי עקיבא לפני שהוצא להורג בידי הרומאים, או רועי קליין לפני שקפץ על הרימון. אבל לאמירת "שמע ישראל" יש משמעות לא רק לרגעים שלפני המוות אלא גם, ואולי אפילו יותר, לרגעים הקטנים של החיים.
בהבנה פשוטה, הפסוק "שמע ישראל" בא לומר: שמע עַם ישראל, ה' הוא השולט עלינו, וישנו אלוקים אחד ולא שניים. זוהי כמובן הבנה גולמית מאוד. אין הכוונה לומר כי בניגוד לתפיסה האלילית, הדוגלת בריבוי אלים (פוליתאיזם), הרעיון היהודי הוא מונותאיזם (אל אחד), היינו דוגל הוא ב"אל אחד ולא שניים". מפני שתפיסה כזו עדיין משייכת את המושג אחד לציר המספרים. אלוקים נתפס כ"כוח עליון", ישות שנמצאת מחוץ למציאות, וההבדל בין תפיסה זו לתפיסה האלילית כמותי בלבד. קו חשיבה מסוג זה, הרואה באלוקות כוח הנמצא מחוץ לחיים, מפתח במהלך הדורות שיטות דתיות נזיריות, הטוענות כי כדי להגיע לקרבת אלוקים ישנו צורך לרדות בחיים.
עומק כוונת הביטוי "שמע ישראל ה' אלוקינו, ה' אחד" הוא לומר: שמע עַם ישראל , ה' – מקור הכוחות, המתגלה באלוקינו – בכוחות מרובים; כל הכוחות הללו הם אחד. המציאות כולה היא אחדותית, ביטוי של עיקרון אחד, מגמה אחת, נשמה אחת. זוהי האחדות האלוקית בתפיסה פּאן-אנתאיסטית – הכול באלוקים (ליתר דיוק, שורש הכול באלוקים). כלומר, הקדוש ברוך הוא מעבר לכול, מכל מה שאפשר להעלות על הדעת ואף למעלה מזה - אולם לא מחוץ למציאות, כי אם מופיע הוא בתוך החיים עצמם. ממילא, עניינו של עובד האלוקים הוא לפתח את כוחות החיים מתוך אחדות אחת.
התפיסה האמונית הישראלית היא תפיסה אחדותית. היינו, הבנה כי כוחות המציאות כולם, אף שנדמים במבט ראשון כסותרים זה את זה ומתנגדים זה לזה – שורשם במקור אחד: באלוקים! להבנה אמונית זו ישנן נגזרות נפשיות: כשם שישנו קו אחד החורז את המציאות כולה, כך אני אמור לאגד את כל כוחות הנפש שלי באחדות אחת, כדברי חכמים: "כל מעשיך יהיו לשם שמיים" (אבות ב, יב). כל מעשה שאדם עושה צריך להיות "לשם שמיים" - לשם השמימיות, לצורך חשיפת הנקודה הערכית המצויה בו. הצד הערכי הוא המאחד את כל פרטי המציאות בקו אחד. ממילא – מיקוד, אקטיביות, שליטה ונמרצות הם לב לבה של עבודת ה'. גם ריכוז בתפילה, שליטה בדיבור או ביצרים – כולם שייכים לאותו רעיון של שליטה ומיקוד כוחות הנפש.
בין פיזור לאיחוד
בניגוד לכך, כוונת התפיסה האלילית היא כי ישנם "הרבה אלוהים". יש הרבה כוחות למציאות המסוכסכים זה עם זה. התפיסה הזאת מכונה ביהדות "תפיסה פירודית", הרואה כל כוח כעומד בפני עצמו. ממילא, פרטיות, פסיביות, שאיפה של כל כוח להתכנס בעצמו (אגוצנטריות), עומדות במוקד התרבות הפירודית. תופעות כדוגמת קשיים בניהול חיי משפחה ומערכות זוגיות, עצבות, ספקנות כרונית, תחושת בדידות, צרכנות מוגזמת של מדיה חזותית פסיבית, חוסר ריכוז, עודף גירויים, בריחה לעולמות וירטואליים – כל אלו הם תוצרי מדיניות חיים של פיזור כוחות הנפש.
הרעיון שאנו רוצים לבטא בקריאת שמע הוא שיש אפשרות לקחת את כל כוחות חיינו ולמקד אותם בתוכן ערכי אחד. זו הסיבה שאנו אומרים "קריאת שמע" בבוקר ובערב – בתחילת היום ובסופו. כל היום מאוחד סביב מטרה אחת. "קריאת שמע", כאמור, נאמרת גם לפני השינה – לפני שנכנסים לכמה שעות של ערפול וחוסר מיקוד, המילים האחרונות שיהודי אומר לפני השינה הן מילות של אחדות. גם השינה נחרזת בקו האחדותי שחורז את היום כולו.
זוהי הסיבה כי הפרשייה הממשיכה את קריאת שמע היא "ואהבת את ה' אלוקיך". האהבה לה' היא הרצון שעוד ועוד חלקים בחיים יהיו קשורים, מאוהבים ומזוהים עם ה'. הרצון שתכנים והערכים האלוקיים יהיו המוקד לעוד ועוד מעגלים של חיים.
קריאת שמע נאמרת בכל שלב בחיים, וגם ברגעים האחרונים שלפני המוות. זוהי אמרת היסוד של היהדות – כל החיים, גם בשנייה האחרונה שלהם, היו למען מטרה אחת: "ה' א‑לוהינו".