פנימה? אני? אני הרי הכי החוצה. משכבת העור העליונה והלאה, אל העולם. בת מלך שכבודה בחצרות. שפותחת את כל הקופסאות לאור השמש, מספרת על היריון עוד לפני שרואים, מגלה את השם לפני הברית, מעלה את הכיור המלוכלך לוואטסאפ, את הכביסה המלוכלכת לפייסבוק. מה לי ולפנימה.
"כל כְּבוֹדָהּ בת מלך", הוא בכלל שיבוש של הפסוק בתהילים – "כל כְּבוּדָּה בת מלך פנימה, ממשבצות זהב לבושה", שמדבר בפשטות על בת מלך שנכנסת לארמון (פנימה) עם הכבודה שלה – המזוודות.
כמה הוא מרגיז אותי, הביטוי המשובש והמקטין הזה. כי הכבוד שלך, בת מלך, יגיע ממה שתשפיעי בעולם. שתשאירי טביעת אצבע לחה, בין אם בילודה או בעבודה, בגידול יוצאי רחמך או בגידול האות שלך בספר התורה. ברווקותך או בנישואייך, באימהותך או בעקרותך. בהיותך חוה – אם כל חי, או אישה כמו איש. שליחותך בפנים ובחוץ. בכל מה שהעולם השבור הזה מתחנן שתתקני.
***
בהפסקה מהקורס מצאתי את נחמי מול המראה בשירותים. התחילו לי קמטים ליד העיניים, היא נאנחה ביגון מיואש. "את יפהפייה", אמרתי, מתכוונת לכך. החרדית בת הארבעים, דוקטור לסוציולוגיה, נראתה בעיניי כמלכת יופי. גם נוגה, שבדיוק נכנסה, אמרה לה בכנות שאי אפשר לטעות בה: נחמי, את אישה מאוד מאוד יפה.
נחמי הרימה אלינו ריסים לחים ואמרה שזאת הפעם הראשונה שהיא שומעת את זה. אף פעם לא אמרו לה שהיא יפה. לא אימא, לא האחיות, לא הבעל. אני הייתי צריכה להישען על הכיור בשביל לעכל דבר כזה – אישה בת ארבעים שהעיניים שלה הופכות שלוליות כשהיא מקבלת מחמאת יופי לראשונה בחייה - אבל נוגה, חילונית דקת כתף, אמרה שגם האוזניים שלה מעולם לא לוטפו במילים האלה. אימא שלה תמיד אמרה לה שמזל שיצאה חכמה.
את יפה נוגה. יפה מאוד.
עמדנו שלוש נשים מול המראה בשירותים, שלוש נשים יפות, והיינו צריכות לשמוע את זה.
בדיוק לפני שבוע התפרסם בבריטניה מחקר שהשתתפו בו אלפיים איש. הנשאלים התבקשו להעריך את יופיין של נשים שהוצגו בפניהם. שבעים אחוזים מהמשתתפים הצביעו על יופי בהקשר של ביטחון עצמי גבוה. אישה שאוהבת את עצמה ובטוחה בנשיותה מקרינה יופי. רק שלושה אחוזים מהנשאלים הצביעו על פרמטרים של מראה חיצוני.
הבת שלי בת ארבע וחצי. היא לא חושבת שהיא נסיכה; היא יודעת. אני לוחשת לה יום ולילה שהיא הילדה הכי יפה בגן. כן, הכי. יפה. לא חכמה, ולא בעלת לב טוב, ולא מצחיקה, ולא נדיבה. הכי יפה. כי על המחמאה הקריטית הזאת תתנהל בתוכה מלחמה כל החיים. היא תגיד לעצמה שהיא לא יפה – הרי כל מדד חיצוני יספר לה על מודל יופי לא אנושי, לא קיים - ואז היא תשמע את הקול של אימא, מהללת את פניה הנפלאות וכפות ידיה העשויות להתפעל והמצח הנהדר שלה, והקול של אימא ינצח.
עד כדי כך הצלחתי בחינוך הזה, שהיא יודעת לדקלם: "אני הכי יפה בילדוֹת, ואימא שלי הכי יפה באימהוֹת". כשהיא רואה את אימא שמחה בגוף שלה, מבסוטה בתוך העור שלה (נו, לא כל הזמן) – היא תגדל יותר בריאה, תאמינו לי. יש לה שורה של בובות ברבי שעומדות על המדף, ובכל פעם אני מגלה שהאבק עליהן צבר עוד סנטימטר. למה היא לא משחקת בהן? כי הן בלונדיניות. "ונסיכות אמיתיות הן עם שיער חוּם", היא מלטפת את השיער החום שלה.
יש לה יותר ביטחון עצמי? כן. האם זה קשור לכך שמאז שצמחו לה אוזניים היא שומעת כמה היא יפה בעיני אימא? כן. האם עם שלושת בניי אני נוהגת כך? לא.
***
אוגוסט. זמן טוב להרהר בקריירת הוראה, ובאופן שבו הקהילות שלנו תומכות במי שאינן מורות: הן לא. ביישוב הקהילתי-דתי המתוק והמקסים שבו אני גרה אין שום קייטנה, פרטית או ציבורית, שמתקיימת מעבר לגדר החשמלית של חודש יולי. ביישובים לא דתיים מחזורי ב' ו‑ג' של הקייטנות תופסים חוברת צבעונית שלמה. כך גם במהלך שנת הלימודים. הצהרונים אצלנו הם תמיד ברירת מחדל אחרונה, לא מוצלחת, שרק ילדים מעטים ונדכאי גורל מתגלגלים אליהם.
והתרנגולת הטילה ביצה. כשאין פתרונות אחסון נאותים לילדים אנחנו מתייאשות מטיפוח קריירה וביטוי מקצועי משמעותית. אנחנו מרימות ידיים והולכות להיות מורות, עקרות בית, עבודה במשרה חלקית. וכשכולן מורות – לא צריך קייטנה באוגוסט. המורות עושות עבודת קודש אבל ההשפעה שלהן לרוב לא תחצה את גבולות הכיתה. זה רק משל לסדרי העולם שבנינו. בהיעדר תשתית קהילתית שתומכת בנשים עובדות (משל) ויתרנו על תיקון נשי של העולם הגדול. נשארנו עם הכבודה והמזוודות, בפנים-פנימה.
פורסם בפנימה