רחל ועטרת בפעולה
רחל ועטרת בפעולהצילום: דעאל סבטייה

רגע לפני שהכל מתחדש, מגיעות אליי עטרת ורחל, מורות בבית הספר אח"י בתקוע, שבו לומדים יחדיו תלמידים חילונים ודתיים. המטרה: לקחת פסק זמן לחשיבה.

לאורך הדרך הן רוצות לעצור ולחשוב על האופן שבו הן מתלבשות לבית הספר, מקום עבודתן. מה המסר? היכן עובר הגבול בין הטעם היצירתי של כל מורה בישראל להופעה אסופה ומכבדת? ואיפה נפגשת המטפחת שעל ראשן עם העולם החילוני-מסורתי של חלק מתלמידיהן?

לרחל ועטרת תפיסה שונה מאוד על עולם הלבוש, הן באופן אישי והן כמורות. בשביל עטרת, להתלבש זה ללכת על חבל דק בניסיון לבטא את עצמה ואת כישרונותיה, ולהיות תמיד עם היד על הדופק כדי שזה יהיה במידה הנכונה. לעומתה רחל רואה בלבוש חלק משמחת החיים שלה, ובעיקר את האפשרות להסביר לעולם בלי מילים עוד זווית באישיותה.

בשביל שתיהן, הכבוד שהמורה תעניק ללבוש ולהופעה הייצוגית יתבטא בכבוד שהתלמידים יעניקו בחזרה לה, ללימודים ולכיתה. לבוש מכובד יכול להוסיף המון ליוקרה של המקצוע ולמעמד שלו.

עטרת במראה החדש
עטרת במראה החדשצילום: דעאל סבטייה

בשעות אחר הצהריים המוקדמות אנחנו מגיעות לבית הספר שהן פוקדות מדי יום ביומו. הכול שומם וריק, הכיסאות אסופים למעלה. וכמו במרחב הבית-ספרי, גם אצל מורותינו הזמן כאילו עצר מלכת. ועם כל הניסיונות להשתחרר אנחנו מבינים שכדי למצוא את המרחב שהן מחפשות, כדאי לצאת דווקא החוצה.

רחל במראה החדש
רחל במראה החדשצילום: דעאל סבטייה

רגע לפני שקיעה השמש בורחת לנו. רחל כבר אצה רצה לוואדי ואני עם עטרת - עוד מתלבטות על החצאית שתתאים לחולצה. אני שולפת חצאית מהארון הפרטי שלי ועטרת מחווירה: "לעולם אני לא אלך ככה לבית הספר...". זה לא בשבילך, אני עונה לה. זה בשביל ההשראה לקוראות. ואני גם אכתוב את זה, מבטיחה.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי