גם כשיוצאים מהישיבה במובנה המצומצם כמוסד חינוכי, צריך לשאוף ל"שבתי בבית ה' כל ימי חיי".
גם כשיוצאים מהישיבה במובנה המצומצם כמוסד חינוכי, צריך לשאוף ל"שבתי בבית ה' כל ימי חיי".צילום: שלומי שלמוני, 'בעין טובה'

עולם הישיבות מתחדש בראש חודש אלול. אלול (בפי בחורי הישיבות בהטעמה מלעילית) מצלצל כזמן של התעוררות, רצינות ושקידה.

ראש חודש אלול הוא גם ראשית ההכנה לימי הדין והרחמים, יום שעלה בו משה להר סיני לקבל את הלוחות האחרונים, ואחרי ארבעים יום וארבעים לילה ירד, ביום הכיפורים, יום שנמחל בו העוון שבעטיו שבר את הלוחות הראשונים. אלול הוא חודש של תשובה. מכאן מנהגי ישראל בחודש זה: סליחות, תקיעת שופר ואמירת "לדוד ה' אורי וישעי". הפסוק "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" מתנגן בהיכלי התורה.

ידועה השאלה מהו זה שביקש דוד "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", כאשר מיד הוא אומר שרצונו הוא רק "לבקר בהיכלו"? האם דוד מלך ישראל חשב שהוא יכול לשבת כל ימי חייו בבית ה'? ומי יצא ויבוא לפני עם ישראל? מי יטפל בביטחון ובכלכלה ובכל צורכי העם המוטלים על המלך?

המובן הראשון של המלה ישיבה הוא מצב מסוים של הגוף, מנוגד לעמידה. אך מוצאים אנו בתורה שישיבה אינה דווקא במצב גוף מסוים, אלא גם שהייה והתעכבות במקום מסוים נקראת ישיבה: "ותשבו בקדש ימים רבים כימים אשר ישבתם", "בסוכות תשבו שבעת ימים". ובלשון רש"י: "אין ישיבה אלא לשון עכבה" (דברים ט, ט). הרמב"ם מסביר במורה נבוכים (ח"א פי"א) שהביטוי ישיבה הושאל לכל מצב יציב, בלתי משתנה, ומזה: "אתה ה' לעולם תשב". מכאן גם יישוב הדעת, מצב של שקט ויציבות נפשית, הנובע מזה שהדעת נמצאת במקום קבוע, לא מתנודד.

במקום אחר אומר דוד: "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושַבתי בבית ה' לאורך ימים". לא "ושבתי אל בית ה'", אלא "ושבתי בבית ה'". מה פירוש "ושבתי בבית ה'"? חוקר המקרא ר' פייבל מלצר, בן הגרא"ז מלצר זצ"ל בעל 'אבן האזל', מסר בשם אמו הרבנית פירוש נאה: "ושבתי" הוא מלשון שובה ונחת. בבית ה' אמצא מנוחה ויציבות, יישוב הדעת. דוד המלך היה איש מלחמה ואיש מעשה, אך הוא ידע שמנוחתו ויישוב דעתו תלויים בקשר שלו אל בית ה', אל הישיבה. "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" הוא מצב נפשי של השקפת עולם יציבה, של אורח חיים יציב, של יניקה מתמדת מהתורה. המלך מצווה לכתוב לו ספר תורה משלו, "יוצא למלחמה היא עמו, נכנס היא עמו... וכן דוד אומר 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'" (תוספתא סנהדרין ד, ד).

שיבה של בנים

מכאן לתשובה. ראינו שיש"ב ושו"ב הם שורשים קרובים. אגב: דעת רש"י בכמה מקומות בפירושו היא ששורשי לשון הקודש הם של שתי אותיות, והאות השלישית יוצרת כעין וריאציה למשמעות השורשית. אמנם במרוצת הדורות התקבלה דעתם של גדולי המדקדקים הקדמונים, ר' יהודה חיוג' ור' יונה אבן ג'נאח, שהשורשים הם בני שלוש אותיות. אולם הכול מודים שהשורשים הנחים, כגון נחי פ"י, נחי ע"ו, נחי ל"ה והכפולים, הם שורשים בעלי משמעות קרובה, ולפעמים אף זהה.

מהי תשובה? משמעותה הפשוטה: חזרה. אדם שואל שאלה ומחזירים לו תשובה. מי שסר מן הדרך הישרה צריך לשוב, לחזור אל הדרך הישרה, בחרטה ובקבלה לעתיד. באופן יותר עמוק, כל החיים הם מסע של תשובה: "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". שיבה אל מקור החיים.

התשובה קדמה לעולם. תורת הסוד מלמדת כי בריאת העולם היא בבחינת לידה, שלפניה העובר קשור בטבורו אל אמו ואינו אישיות עצמית כלל. הלידה מובילה בהכרח להתרחקות ולירידה, למצב בלתי יציב ופגיע. עד דכא. היילוד יעבור גמילה והתפתחות, עד שירצה להיות הוא עצמו, להיות אדם שלם. המצב הטרום-לידתי איננו המצב שאליו שואפים העולם והאדם לשוב. זהו מצב של עובר שניזון מאמו בלי אישיות משל עצמו, לחם חסד, נהמא דכיסופא (לחם של בושה). השיבה אל המקור הא‑לוהי צריכה להיות שיבה של בנים אל אביהם, אחרי שגדלו, עמדו על דעתם ועיצבו את אישיותם. כאשר בנים הולכים בדרך אביהם מתוך בחירה, כבוגרים - שמח האב בבניו, "ישמח ה' במעשיו".

התשובה, השיבה אל ה', דורשת יישוב הדעת, קביעות, יציבות רוחנית. גם כשיוצאים מהישיבה במובנה המצומצם כמוסד לימודי וחינוכי, ורק מבקרים בה לפרקים בבחינת "לבקר בהיכלו", צריך לשאוף ל"שבתי בבית ה' כל ימי חיי", לקחת את הישיבה איתנו לחיים. לחיים של משמעות, חיים של התפתחות, עשייה ויצירה שיש בהם חוט שדרה רוחני. חיים של שובה ונחת. חיים של תשובה.

הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר ברכת משה במעלה אדומים