בפעם הראשונה שחבר הפנה את תשומת לבי לתיק של ניסים חדד, הפסקתי את הקריאה בחומרים המשפטיים כעבור דקות ספורות. אפילו למערכת עיכול שהורגלה בקריאת פרוטוקולים ותיאורים של מעשי אכזריות וממצאים פתולוגיים, זה היה מעט יותר מדי. תיאורים גרפיים של תינוק שהובא לבית החולים כשהוא פצוע באופן חמור בפי הטבעת, ודיונים בהסתברות שהפציעה נעשתה בזדון ועל רקע מיני. נדרש לא מעט אורך רוח כדי לחזור לתיק, לסיים את הקריאה, להיחשף לעוד כמה חומרים ולראות כי ספק אם מישהו בכלל פשע כלפי התינוק האומלל. אך מערכות האכיפה בוודאי עשו מעשה תועבה. ארבע וחצי שנים ישב איש עסקים ללא כל עבר פלילי, איש שלא דבק בו רבב מעולם. הוא היה נותר מאחורי סורג ובריח עוד שלוש עשרה שנה, לולא פסקו השבוע שני שופטי העליון, מני מזוז וסלים ג'ובראן, כי הוא זכאי מחמת הספק והורו על שחרורו המיידי. עיון בפסק הדין מאיר העיניים של השניים, וגם בדעת המיעוט של השופט יצחק עמית, מתמצת את מהותו של הסיפור הקפקאי. חדד נחשד באונס על ידי המכון הפתולוגי ועל ידי המשטרה, הואשם על ידי הפרקליטות והורשע על ידי הרכב של בית המשפט המחוזי בפסק דין שנתמך בידי שופט אחד בעליון. וכל זאת רק משום שאף אחד לא הצליח למצוא הסבר לפציעתו של התינוק. לפני שנים רבות, כשדבר נורא ובלתי מוסבר היה מתרחש, היו עושים שפטים באישה הזקנה והתימהונית שהתגוררה בסמיכות למקום הטרגדיה. היום ברירת המחדל היא הגבר שהיה בסביבה. האשמה חסרת תקדים אנחנו אוהבים לדמיין שאנחנו חיים בחברה ששולחת אנשים למאסר ממושך רק אם אשמתם הוכחה מעל לכל ספק סביר. פרשת חדד הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי לא כך הם פני הדברים. פציעתו של התינוק לא הצליחה לקבל כל הסבר מניח את הדעת, בעיקר כי לא תועד מקרה שבו פיסורה, קרעים קטנים שנגרמים בעיקר בעקבות עצירות, מתפתחים לפציעות גדולות כמו אלו שנתגלו בילד. גם הסברה שניסיון גס מדי של בני משפחה לטפל בפצעים קטנים הוא שגרם להחמרה, לא מצאה תימוכין בדברי חלק מהמומחים שהעידו בבית המשפט. בית המשפט המחוזי (והשופט עמית) היו יכולים כמובן להניח שמדובר במקרה רפואי נדיר ביותר, כזה שמעולם לא הגיע לידיעת המומחים שהופיעו בפניהם. אבל הם בחרו לראות בעניין עבירת מין נדירה ביותר, כזו שמעולם לא הגיעה לידיעת המומחים שהעידו בפניהם ולא נמצא לה כל תקדים בספרות המשפטית המערבית. על פי התיעוד של המאות האחרונות, מעולם לא הואשם גבר בפגיעה בתינוק בגיל שכזה. בפגיעה ברוטלית בפעוטות בנות אותו גיל לא הואשמו גם נשים. מומחים העידו כי אין כל סימנים כי יש לחדד נטיות פדופיליות, והמשטרה לא מצאה כל ראיות כאלו בחיפושיה היסודיים בביתו ובמחשבים ששימשו אותו. לא נמצא כל ממצא גנטי של חדד על התינוק או להפך. גם לא כל ראיה פורנזית כלשהי במקום הפשע המשוער. חדד טען לחפותו ושיתף פעולה באופן מלא. הוא עבר בדיקות פוליגרף אצל המומחים הגדולים בארץ, ונקבע כי הוא דובר אמת. קלטות האבטחה מהבניין של חדד הראו את התינוק רגוע ונינוח זמן קצר אחרי הרגעים שבהם נטען נגד חדד כי עשה בו את המעשה האיום. הוא הובא על ידי אמו לבית החולים במצב קשה רק שבע שעות מאוחר יותר (ואת מה שהתרחש בשעות הללו המשטרה מעולם לא חקרה). אבל חדד הורשע בגלל שהוא שהה דקות אחדות עם התינוק לבדו. הוא הודה כי לאחר הדקות הללו הבחין לראשונה בדימום בחיתול של הפעוט, והתנהג מעט מוזר בהמשך אותו יום. כל הדברים הללו בוודאי חייבו חקירה של האיש, והיו יכולים להעלות חשדות ראשוניים בלב אם התינוק, אולי גם בלבם של השוטרים. אבל מכאן ועד הרשעתו "מעל לכל ספק סביר" הדרך ארוכה, ובעיקר מדאיגה. הוא שוחרר כזכאי מחמת הספק. הוא ספק עשה פשע, שספק קרה, שספק אם בכלל יכול היה להתרחש. המשטרה ננעלה אך העוול לחדד לא התחיל בבית המשפט המחוזי. שלושת שופטי בית המשפט העליון הסכימו כי מחדלי החקירה במשטרה הרחיקו לכת בפרשה (מזוז אף הורה להביא את העניין לתשומת לב הגורמים האחראיים במשטרה, כדי שאלו יבדקו האם יש לנקוט צעדים בנושא – אם מישהו ישמע על הצעדים שננקטו בפרשה הוא מוזמן לצלצל). במשטרה לא טרחו לבצע חיפוש בזירת הפשע הספקולטיבית (דבר שהיה יכול לאשש את גרסתו של חדד על הפציעה המינורית של התינוק, שבה הבחין לראשונה), או להוציא את מלוא קלטות האבטחה (שהיו יכולות לאשש את גרסת ההגנה כי חדד נותר לבדו עם התינוק רק לרגעים אחדים). גם לא טרחו לחקור את בני משפחתו של התינוק על השעות הארוכות שבהן שהה במחיצתם על להבאתו לבית החולים (דבר שאולי היה שופך אור על תעלומת הפציעה החמורה). הם לא עשו כך, קבעו שופטי העליון כי הם "ננעלו" על אשמתו של האיש, והתעלמו מכל חקירה שיכולה להוציא אותו מכלל חשד. הם "ננעלו" על חדד בין השאר בגלל חוות דעתו של הפתולוג ד"ר קונסטנטין זייצב. מערכת היחסים בין זייצב ובין הפרקליטות נחשפה בתחקיר של עומרי אסנהיים בתוכנית 'עובדה' בערוץ 2. הטענות שהועלו בתחקיר היו כי לזייצב יש נטייה לרצות את אנשי הפרקליטות והמשטרה, גם אם הקביעות שהוא מעלה חוטאות לאמת. התחקיר התייחס גם לפרשת חדד. הקביעה של זייצב בבית החולים כי הילד נאנס, היא שסימנה לשוטרים את הדרך לחקירה קצרה ורשלנית. מערכת היחסים הבעייתית מאוד בין המכון הפתולוגי והפרקליטות בפרשת חדד בפרט ובכלל, זכתה להתייחסות חריפה בדו"ח שהוציאה השופטת בדימוס הילה גרסטל, הנציבה הקודמת של גוף הביקורת על התביעה. בפרשת חדד היא ניסתה אפילו לעשות משהו עוד לפני הוצאתו של הדו"ח (בעיקר בשל העובדה כי רשמית היא לא הייתה יכולה לטפל בתיק כל עוד הוא תלוי ועומד בבית המשפט העליון), והפנתה את תשומת לבו של היועץ המשפטי הקודם וינשטיין לעוולות בתיק. הדו"ח החמור של גרסטל נמצא עדיין הרחק מעיניו של הציבור. פרקליטים מפרקליטות המדינה עתרו לבג"ץ נגד פרסום הדו"ח. היועץ המשפט מנדלבליט אסר על הנציבה לייצג את עצמה בבג"ץ, והסכים לצו ביניים שאוסר את הפרסום. כשיתפרסם הדו"ח, קל יהיה יותר לחדד להוסיף עוד ספק לאשמתו. בלי הודאה אין חופשה ואם חדד לא היה מזוכה השבוע? סביר להניח שלא היה רואה אור יום במהלך שלוש עשרה השנים הקרובות. מי שביצעו פשעים אכזריים יכולים בסופו של דבר לקבל לא מעט חופשות מהכלא במהלך השנים. חלקם יזכו גם לשחרור מוקדם (שליש הוא מטבע הלשון המקובל, אבל פרוצדורה מנהלית יכולה לקצר את תקופת המאסר אפילו יותר, הרוב מכל מקום זוכים לשחרור מוקדם פחות). אבל לחפים מפשע שהואשמו במעשי זוועה (ולפחות שני שופטים חושבים שייתכן שחדד הוא אחד שכזה) אין כל סיכוי. על גביהם מעמיסים עוול על עוול. הם פעמים רבות לא מוכנים להודות במעשה שלא עשו. ועד שאין הודאה כזו, הם אינם יכולים להיכנס למסגרות של שיקום, לקבל חופשות או לזכות בשחרור מוקדם. המערכת לא מניחה להם עד שלא יענו אחריה אמן.