הראשון לציון פסק ב'ילקוט יוסף', בשם אביו הרב עובדיה יוסף זצ"ל, שהנמנעים מלשאת אישה בחודש אלול "אינם אלא מן המתמיהים".
ואכן קשה למצוא חודש מתאים לקיום מצווה זו מאשר זה שראשי תיבותיו "אני לדודי ודודי לי". הדוד הוא הבורא, והרעיה היא כנסת ישראל. גם המשל ולא רק הנמשל הוא משמעותי, כמובן. אף על פי כן תלמידי ישיבות ליטאיות רבות ויוקרתיות רואים בחתונה קלות דעת שאינה הולמת את התקופה של הכנה לימי הדין, ואין כאן לכאורה אלא עוד תופעה טיפוסית של הקלה אצל עדות המזרח והחמרה אשכנזית.
הדבר תואם באופן כללי את מסקנותינו במאמרנו "מדוע המזרחיים שמחים יותר", שהתפרסם במדור זה בכ"ב בתמוז. שם נידונה ההקלה הספרדית במנהגי האבלות של בין המצרים לעומת ההחמרה האשכנזית. הסברנו הסתמך בין היתר על האופטימיות הספרדית הרווחת בנושא הגאולה, לעומת פסימיות אשכנזית מסוימת. מכיוון שנישואין הם מעין גאולה פרטית לזוג, כמשתקף אף בתכני השבע ברכות, כל עדה לשיטתה גם כאן.
אלא שלמרבה הפלא, באלול המגמה מתהפכת. האשכנזים, שמחמירים בדרך כלל, אינם מצטרפים לספרדים באמירת הסליחות אלא במוצאי השבת הקרובה. עד עתה הם פטרו את ההכנות לימים נוראים של אלול בקלות יתרה: בכמה שניות של תקיעת שופר הנוהגת אחר תפילת שחרית ואמירת מזמור "לדוד ה' אורי וישעי" אחריה. ואילו הספרדים מתייסרים בהשכמה באישון לילה כבר מתחילת החודש. הלא דבר הוא.
מתברר שאמנם האשכנזים מקילים בביצוע, אבל מחמירים בתוכן. תקיעת השופר היא הכנה ליום הדין, לראש השנה. מטעם זה, אחר ראש השנה כבר מפסיקים לתקוע.
אבל הסליחות, למרות תובענותן, מלטפות את אומרן במגע של מידת הרחמים. הן הכנה ומבוא ליום הסליחה האולטימטיבי, ליום הכיפורים, שבו ה' עובר כביכול מכיסא דין לכיסא רחמים. הסליחות עוסקות בבקשת הכפרה שהיא חלק מרכזי בתשובה. הסליחות הן עיקר עבודת יום הכיפורים מזמן שחרב המקדש, ותפילות היום יוכיחו. בראש השנה אין סליחות ואין תשובה כי הווידוי אסור בו. ה'בית יוסף' שולל וידוי בראש השנה, אף באמירת "אבינו מלכנו חטאנו לפניך". מצוות יום הדין מצטמצמת בתקיעת השופר.
נמצא שגם בנושא זה דווקא האשכנזים הם המחמירים.
ועדיין האווירה של ימים אלו מורכבת. אנו מצויים בתקופה של שבע דנחמתא, על שם ההפטרות הנקראות בשבע השבתות בפרק זה. הן עוסקות בנחמות ציון. גם האשכנזים, המחמירים, מתנחמים בעליל. יש כאן ביטוי לאוקסימורון יהודי מאוד טיפוסי: "גילו ברעדה". מחד, שמחה וציפייה לגאולה ולתיקון הכלל והפרט. ומאידך, חששות המלוות את חודש אלול לקראת העמידה בפני כס המשפט האלוקי שבשער הקובע גורלות לשנה הבאה. אלול הוא החודש השישי, אשר מכין לחודש השביעי, הוא תשרי – משל היה ערב שבת המכין לשבת.
באמת אף הספרדים לא מתעלמים מהשופר כליל. הם תוקעים בו בסליחות בשעה שאומרים י"ג מידות. גם הקללות שבפרשת כי תבוא, אשר נקראות לפי תקנת חז"ל סמוך לראש השנה, והפסוק "הייתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו" מוכרים היטב גם בקהילותיהם.
נמצא שהקצוות נפגשים הפעם. הכול חווים אלול רב ממדי, רווי תקווה ואף שמחה ששזורות יחד עם אימת הדין.
שתי העדות מתנהלות בדרך העולה לפסגות התשובה. זו הסיבה שהפטרות הנחמה מתחלפות אחר ראש השנה ב"שתיים דתיובתא", שתיים של תשובה. האחת בצום גדליה והשנייה בשבת שובה, על שם הפסוק "שובה ישראל" הפותח את הפטרת אותה שבת (על פי הפסיקתא שבתוספות מגילה לא, ב ד"ה ראש).
הפטרות התשובה, הבאות בעקבות שבע הנחמות, קשורות אליהן. גאולת הכלל וגאולת הפרט שבתשובה עשויות מעור אחד. גאולת הכלל, הגנוזה בנחמת ציון וירושלים, היא המבוא לגאולת הנפש של כל אחד מישראל בזמנים אלו.
על כך אמר הרמב"ם: "ואין ישראל נגאלים אלא בתשובה, וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הם נגאלים" (הלכות תשובה ז, ה).
מנהגי 'הארץ'
מעניין לעניין באותו עניין: מאמרי הקודם אודות הבדלי המנהגים בין העדות זכה להתייחסות (מסתמא לא מכוונת) בעיתון 'הארץ'. במאמר מפרי עטו של סלמאן מצאלחה, "בין חסד הספרדים לאש האשכנזים" (11.8), הכותב (פלשתיני, לפי שמו) מגלה ידענות מפליגה בהלכה היהודית. הוא עומד על התפלגות הפסיקה הספרדית נוכח האשכנזית תוך הסתמכות על החיד"א ועל פסקי הרב עובדיה. לא פחות! הם תולים את הגישה המקלה של עדות המזרח בבחינת החסד שמניעתן, זו המסומלת במים, ואת ההחמרות האשכנזיות – באש, הרומזת לקושי שבהם.
מצאלחה ניצל את האמור לניגוח היהודים העסוקים במלחמות בין-עדתיות מכוערות, תוך ביטויי שמחה לאידנו. הגבתי למאמרו תוך חלוקת שבחים ללמדנות הכותב. 'הארץ' פרסם בהבלטה את תגובתי, אלא ששכח משום מה לכלול בה את הסיום שבו הצעתי לפרסם מאמר מקביל, בשם האיזון והפלורליזם הקדוש היאה לביטאון לאנשים חושבים, שיתאר גם את הבדלי המנהגים בין הסונים והשיעים באסלאם. דרשתי גם התייחסות לתוצאות הידועות בשטח שם בעקבות התהום הפעורה בין שתי העדות.
מכיוון שאיני מאמין ש'הארץ' יתקן השמטה זדונית זו, אשר משנה לחלוטין את כוונת תגובתי, בגלל ההקשר לדברים, רציתי לפרסמה כאן.
הכותב הוא רב שכונות רמת שרת, רמת דניה והולילנד בירושלים