ישיבת בית אל החדשה
ישיבת בית אל החדשהצילום: אריה מינקוב

יום שישי שעבר בצהריים. שתי ילדות חמד כבנות עשר מתדפקות על דלת ביתי בעפרה. לאחת קוראים שהם ולשנייה עטרת.

לפי הנחיה מגבוה הן עוברות מבית לבית ברחוב, ומזכירות לתושבים בקול צלול ובטון כריזמטי שביום שלישי תתקיים הפגנה גדולה בדרישה להסדרת בעיית הקרקעות היישובית. הדואר והמשרד יהיו סגורים באותו יום, מדגישה שהם כדי להדגיש את אווירת החירום. עטרת מפקידה בידי מנשר רשמי – "עד כאן, עפרה שובתת".

כדרכם של אנשים מבוגרים שלא בדיוק מבחינים בין ילדי השכנים (ולמען האמת, גם לא בין הוריהם), אני מתעניין בשמות המשפחה של שתי האורחות הצעירות. מתברר שלאחת מהן, עטרת, יש שורשים עמוקים במיוחד. סבא רבא שלה הוא ממקימי היישוב. כלומר, היא מתנחלת דור רביעי. מצד אחד זה מייאש: המאבק על עפרה נמשך כבר ארבעה דורות, ומי יודע כמה עוד דורות יימשך. מצד שני מעודד מאוד: הדור הרביעי, דור הסמרטפון והווטסאפ, הולך בדרכי אבותיו ואמותיו. הוא לא משליך מידיו את לפיד השליחות, הוא נוטל אותו לידיו. מה אפשר לבקש יותר מארבעה דורות של מחויבות עקבית לרעיון?

חמישה דורות, כמובן. בתחילת החודש ראה אור סיפור חייו של סבא של סבא של עטרת, יהושע ברוכי ז"ל. הוא נמנה עם מקימי טירת צבי, התנחלות ציונית־דתית ערב מלחמת העולם השנייה. בין השאר עסק שם בגאולת אדמות. בספר החדש מתוארים קשריו עם טייקוני הנדל"ן הערבים בעמק בית שאן, שמכרו את אדמותיהם בסיטונות ליהודים. משפחת זינאתי, למשל, משפחה שונאת יהודים ואוהבת ממון. מתיאור הדברים עולה שהאחים זינאתי מירקו את מצפונם הלאומי בטענה שמייסדי טירת צבי ממילא לא יחזיקו מעמד. הם האמינו "שלעולם לא תוכל להיות יהודים אחיזה בעמק שלנו, כי האקלים והמחלות ישברו אותם והם ימותו כמו כלבים".

ברוך השם, היהודים לא נעלמו. המחלות, המלחמות ואפילו החום הנורא לא שברו אותם. בית־שאן הערבית איננה, טירת צבי חיה וקיימת. אף על פי כן, הערבים לא הפיקו לקחים. חלקם הגדול עדיין מאמינים שאין תוחלת למפעל ההתיישבות היהודי המודרני ביו"ש. הם מקווים שאם הטרור הפלסטיני או הלחץ הבינלאומי לא יכריעו אותו, המכבש המשפטי יכריע. עוד בג"ץ ועוד עתירה ועוד עמונה, עד שהעסק ייפול.

באופן מוזר, בתוך מפעל ההתיישבות יש גרעין קשה שמטפטף ללא הרף מסר דומה. סדרת החלטות בג"ציות מקוממות גרמה לו מצוקה נפשית קשה, והוא משרה אותה על המפעל כולו. זה לא רק מגרון או עמונה או נתיב האבות, צועקים דובריו, זה "המון עמונות". לדבריהם, חרב פינוי משפטית מאיימת על אלפי בתים, ולכן צריך להיערך לקרב הכרעה מר על עמונה, כי גורל ההתיישבות יוכרע שם.

ואולם, נבחרת מרשימה של מומחים לדבר ונוגעים בדבר, שלמרבה הצער אי אפשר לנקוב כאן בשמם, עומדת על דעתה שמדובר בהצגה קיצונית של תמונת המצב. כלומר, לא באמת נשקפת סכנת פינוי משפטי לאלפי בתים בהתנחלויות. עותרי השמאל הקיצוני אמנם הצליחו להחתים את בג"ץ על צווי עקירה שהדהימו את המומחים ואת הנוגעים בדבר, אך מדובר בהישגים זעומים למדי שנבעו ממצבם החוקי הרעוע במיוחד של הבתים שמאחורי הצווים. לא נכון שכל בית יהודי שאינו יושב על אדמת מדינה צפוי להיחרב בשנים הקרובות, וגם לא נכון שבלי חוק הסדרה נשקף חורבן לעפרה כולה, לעלי, למכמש או לנוקדים.

הסכנה המוחשית יותר שמאיימת על עפרה, על עלי ועל שאר ההתנחלויות היא עצבנות ימנית מיותרת שתגרור מהלכים נמהרים. חוק ההסדרה, חוק חסר סיכוי, יפרנס את שונאי ישראל בהאג אם יקרה נס והוא בכל זאת יעבור בכנסת. התכתשות אלימה בעמונה תגרום הרבה אושר לאויבי ההתנחלויות מבית ומחוץ. כמו בעמונה 2006 ובבתי דריינוף 2015, בסוף תיצרב בתודעה תמונת הדחפורים. עטרת ושהם יישארו עם תחושת תבוסה מיותרת.

למה מיותרת? כי אפילו בשלום עכשיו יודעים שמפעל ההתנחלויות מנצח כמעט לכל אורך החזית. רוב העתירות נגדו נדחות בקול ענות חלושה, מפני שאין מי שיעשה רעש כשהימין מנצח, ומספר הבתים שנבנים ביו"ש גדול פי כמה ממספר הבתים שנהרסים.

בבית־אל, לדוגמה, מתגלגל לו בשקט פס הייצור של 300 הבתים שנתניהו הבטיח בתור פיצוי על פינוי שכונת האולפנה. נכון, לקח קצת זמן עד שנתניהו עמד בדיבורו, אבל בסוף הוא עמד. במוצאי השבת שעברה נחנך בתפילת סליחות חגיגית בניין הישיבה החדש, מבנה עצום שעל הקמתו ניצח יואל צור הבלתי מנוצח. ספרי התורה הוצאו מבניין הישיבה הישן, והועברו בריקודים אל ארון הקודש שעיצב אמן הארונות אברהם פריד.

אגב, לפני 38 שנה עוכב לחקירה המתיישב הכי מפורסם בבית־אל, כצל'ה, לאחר שבנה סוכה ומחסן בניגוד להנחיית בג"ץ. במוצאי השבת האחרונה התכבד כצל'ה בקביעת מזוזה לבניין החדש. רוקד מי שרוקד אחרון.

מתוך העיתון "מקור ראשון"