לצפות גם לשאלות קשות
לצפות גם לשאלות קשותצילום: שאטרסטוק

הרוצה להכיר את ערכיה של תרבות יתבונן בדמויות שעליהן היא מחנכת את צעיריה. תרבות ששואפת לקדושה ולטהרה תציב לפניהם דמויות קדושות וטהורות. כשאנחנו רואים אדם כמונו שהגיע למעלות גבוהות, אנחנו מתחזקים בכמיהה להידמות אליו ובאמונה שהדבר אפשרי.

לעתים המציאות נראית כבלתי אפשרית, ובכל זאת היא ממשית. אדם נערץ, סמל טהרה וקדושה, מואשם במעשים מעוררי בחילה, ואנו עומדים מול דילמה אכזרית: או שריבוי תורה אינו מבטיח ניקיון וקדושה, או שאדם התחזה לקדוש והצליח לרמות את כולנו - ואז, במי נאמין עכשיו? במי נבטח?

כמה גדול המשבר! איזו סתירה נוראה לכל הדרך החינוכית שאנחנו מאמינים בה! על מה נחנך עכשיו?

לחיות עם מורכבות

בעצם, שום דבר מהותי לא השתנה. הדרך היא אותה דרך, ורק אדם מסוים התגלה כמי שאינו הולך בה. כל עוד ההורים יאמינו בכך, דבר לא יקרה לחינוך ילדיהם.

הורים שהיו קשורים לרב בדרך כלשהי, גם אם לא פגשו אותו מעולם ורק העריצו אותו מרחוק, יבררו עם עצמם מה הם מרגישים בנושא, ואז ישוחחו עם הילד. לפעמים מדובר בתהליך של אבל ממש - דמות שהייתה חשובה כל כך מבחינה רגשית אינה נעלמת מן הנפש סתם ככה. אך הכאב הגדול הוא חלק מהמציאות.

ילדים אינם אמורים להתמודד בעצמם עם סתירות. העולם מורכב מדי בשבילם. ילד סומך על התמודדותם של הוריו. כל עוד הילד הצעיר מרגיש שהוריו אינם מאבדים את עשתונותיהם, אף סתירה לא תערער את עולמו. הכלל הזה ישתנה, כמובן, בגיל ההתבגרות.

למשל, אנחנו מעריצים את הדורות הקדמונים, משננים את תורתם, ובו בזמן מקוננים על כך שבחטאיהם נחרב הבית - "חטאנו אנחנו ואבותינו...". אנחנו מספרים לילד כמה חשוב בית המקדש בעיני הקב"ה, כמה הוא אוהב את עמו ישראל ולעולם לא יעזבנו - ובו בזמן מספרים לו את אגדות החורבן המזעזעות.

אנחנו מצפים מהילד לקלוט את המורכבות הזאת - והוא באמת קולט אותה, משום שאנחנו עצמנו יודעים לחיות עמה. אדרבה, סתירות כאלה מלמדות את הילד שיש בעולם טוב ורע, ולפעמים גם הגדולים ביותר נופלים קשות. הילד מסוגל להיפגש, למשל, גם עם סיפורי הגמרא על ירבעם ומנשה ואחרים, אשר מתוארים כגדולי תורה שנפלו נפילות עמוקות ביותר.

לפי ההכלה של ההורה

לא לחינם סיפרו לנו חז"ל שאין אפוטרופוס לעריות, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו. ההורה צריך להעמיק בהבנת הסיפור ככל שביכולתו, ולספר לילד בפשטות ובכנות מה אירע.

כל מה שההורה מסוגל להכיל, הוא מסוגל להעביר לילדיו. עדיף לא להסתיר את הכאב עצמו - זה לא יצליח, וגם לא נחוץ. המורכבות שהילד יצטרך לעכל כוללת גם את כאבו של ההורה (בתנאי שההורה לא יישבר ממנה בעצמו...).

כשמדובר במתבגרים צריך לנהוג באותה דרך ממש, באופן המתאים להם: להסביר את הדברים כמו שהם, לא למרוח, לספר כמה כאב להורה לשמוע מה ששמע, ואיך הוא – ההורה - מצליח לדבוק באמונתו ובערכיו.

צריך לצפות גם לשאלות קשות, ולנהוג בהן באותה דרך: לא להיבהל או להתחמק, אלא להיכנס לתהליך מחשבתי משותף עם הנער. ואם הנער מעוניין, אפשר ללמוד משהו רלוונטי יחדיו.

בעבודה נכונה, ההתנסות הזאת עשויה להיות מנוף מופלא להמשך חינוכו של הילד.

פורסם ב''פנימה''

לרכישת מנוי