מצוות התענית
עיקר כפרת יום הכיפורים תלויה בתענית. על ידי התענית האדם פורש מכל ענייני הטיפול בגוף, מתכנס אל פנימיותו, אל נשמתו, ומגלה ששאיפתו הפנימית, האמיתית, לדבוק בתורה ובמצוות, ולהשתתף על ידי כך בתיקון העולם.
על ידי כך החטאים שלו נעשים חיצוניים, וזדונות נעשות שגגות. ואם יזכה מכוח יום הכיפורים לחזור בתשובה עמוקה ושלמה עד שיתקן לגמרי את חטאו, יזכה שזדונותיו אף ייהפכו לזכויות.
לכן מצוות התענית היא המצווה היחידה שנועדה לכל ישראל ביום הכיפורים, שנאמר: "בעשור לחודש תענו את נפשותיכם... כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, כט‑ל).
חולה שאין בו סכנה חייב בצום
גם לחולה שמסובל בייסורים, כל זמן שהצום אינו מסכן את חייו, אסור לאכול או לשתות אפילו כלשהו. אם צריך, ישכב כל היום במיטתו ובלבד שלא יאכל וישתה כלום.
זה ההבדל שבין יום הכיפורים לשאר הצומות, שבצום יום הכיפורים גם החולים חייבים, הואיל ואיסורו מהתורה. מצום תשעה באב חולים פטורים, ומהצומות הקלים אף מעוברות ומיניקות פטורות.
בליעת תרופות
אמנם מותר לחולה שמצטער מחמת מחלתו, או למי שנצרך ליטול בכל יום תרופה, לבלוע תרופה ביום הכיפורים. בתנאי שאין בגלולות הללו טעם טוב, כך שאינן נחשבות מאכל. ויקפיד לבלוע אותן בלא מים. מי שאינו יכול לבלוע אותן בלא מים, יערב במים טיפת סבון שתפגום מאוד את טעמם, ובעזרת מים אלו יבלע את הגלולה.
הסובלים מכאבי ראש
מי שהצום גורם לו צער רב, מותר לו לבלוע גלולות כדי להקל מצערו. וכן מותר למי שסובל מכאבי ראש עזים בגלל חסרון קפה, ליטול גלולות שיש בהן קפאין או גלולות להפגת כאבי ראש.
חולה מסוכן
חולה שהצום עלול לגרום למותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שפיקוח נפש דוחה את מצוות התענית כמו את שאר המצוות שבתורה (יומא פה, ב). והנמצא בספק סכנה ומחמיר על עצמו שלא לשתות ולאכול - חוטא. מי שציווה אותנו על התענית הוא שציווה אותנו לאכול ולשתות ביום הכיפורים כאשר הצום עלול לסכן את החיים.
אין הכוונה רק לסכנה שבעטיה אחוז ניכר מהחולים מתים, אלא כל שישנו סיכוי שהצום יגרום למותו של החולה, או יחליש את יכולתו להתמודד עם מחלתו המסוכנת, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו. גם חולה שנוטה למות והצום עלול לקרב את מותו, מצווה שישתה ויאכל כפי צורכו, מפני שגם בעבור חיי שעה מותר לשתות ולאכול ביום הכיפורים.
אין להפריז בחששנות
אמנם מאידך אין להפריז בחששות רחוקים, שכן אם נחשוש בכל מחלה רגילה לסכנת נפשות, הרי שביטלנו את ההלכה שקבעה שחולה חייב לצום ביום הכיפורים. ולא זו בלבד, אלא שאם נפריז ונחשוש לסכנות רחוקות מאוד, נצטרך לאשפז בבית חולים את כל חולי השפעת, ונצטרך לאסור נסיעות מיותרות במכונית מחשש תאונות דרכים וכדומה.
אלא כך הוא הכלל: כל סכנה שאנשים רגילים לטפל בה בדחיפות תוך השקעת זמן ומשאבים, כמו החשת החולה לבית חולים באמצע יום העבודה, נחשבת כסכנת נפשות, וכדי למונעה מצווה לחלל שבת ולשתות ולאכול ביום הכיפורים. אבל סכנה שאין מזדרזים לטפל בה תוך השקעת זמן ומשאבים, אינה נחשבת כסכנת נפשות.
כיצד להעריך סכנת נפשות
רופא שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אילו ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד אינו עצלן, ומאידך אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו.
לשאול רופא ירא שמיים
הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש. אולם ישנה בעיה: ישנם רופאים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה - מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים.
לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מרבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם.
חולה שטעה ושאל רופא שאינו ירא שמיים והורה לו כמובן לשתות ולאכול, צריך להזדרז לשאול לפני יום הכיפורים רופא ירא שמיים. ואם חטא ולא שאל ואין עוד ביכולתו לשאול רופא ירא שמיים, ישתה ויאכל ביום הכיפורים, מפני שאף שיש לנו ספק אם הרופא השיב לו כהלכה, מכלל ספק לא יצאנו, ובכל מצב של ספק נפשות יש להחמיר לשתות ולאכול.
הטעות הגדולה בדין אכילה לשיעורים
טעות נפוצה בין רופאים וחולים, שסבורים שההצעה לשתות "לשיעורים" היא מעין דרך ביניים, שמתאימה לחולים שהצום אינו מסכן את חייהם. אולם האמת שחולים שאין נשקפת סכנה לחייהם, דינם כשאר בני אדם, ואיסור התורה החמור חל עליהם, שאסור להם לשתות או לאכול אפילו כלשהו.
עניין ה"שיעורים" הוא שכאשר חולה מסוכן צריך לאכול ולשתות ביום הכיפורים, יש סוברים שעדיף שיאכל וישתה לשיעורים. כל תשע דקות ישתה מעט פחות מ"כמלוא פיו", היינו כמלוא פיו כשלחי אחת שלו מלאה, כל אדם לפי גודל פיו, ויאכל פחות מכ‑30 סמ"ק (שו"ע תריב, א-ה, ט-י). ויש אומרים, שאם החולה מסוכן ישתה ויאכל כרגיל. וכאשר יש חשש, אפילו רחוק, שהשתייה והאכילה לשיעורים תגרום להתרשלות כלשהי בחיזוקו של החולה המסוכן, עליו לשתות ולאכול כרגיל. למשל, כאשר היולדת עייפה, מוטב שתשתה כרגיל כדי שתוכל לישון ברציפות, ולא תצטרך להישאר ערה כדי שתספיק לשתות כפי צורכה לשיעורים.
חולי סכרת
חולה בסכרת, שהצום מסכן את חייו, עדיף שיאכל יותר מכשיעור ויתפלל בבית הכנסת מאשר יישאר בבית ויאכל לשיעורים. שני טעמים לכך: האחד, האכילה לשיעורים היא הידור, והתפילה במניין חשובה יותר. השני, אם נבקש מהחולים להישאר בבית כדי לאכול לשיעורים, יהיו כאלה שבכל זאת ילכו לבית הכנסת בתכנון שיאכלו שם בהיחבא לשיעורים, ובפועל מסיבות שונות ישכחו לאכול שם כפי צורכם, ויגיעו מתוך כך לטשטוש חושים, עילפון ומיתה ח"ו. וכן ידוע שיש חולי סכרת שנפטרים מסיבה זו ביום הכיפורים.
מעוברות חייבות לצום
מעוברות ומיניקות חייבות לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). ואפילו בתשעה באב מעוברות ומיניקות חייבות לצום, קל וחומר ביום הכיפורים שחיובו מהתורה.
יש שרצו להתיר למעוברות לשתות לשיעורים, מפני שלדעתם הנשים נעשו כיום חלושות, והצום עלול לגרום להן שיפילו את עוברן. אולם ממחקרים שנעשו בארץ ובחוץ לארץ, התברר שהצום אינו מעלה את הסיכון להפלה. לעתים נדירות הצום עלול לזרז לידה בחודש התשיעי, ומכל מקום אין בכך סכנת נפשות. גם אין שום סימוכין לטענה שכיום נעשינו חלושים יותר. להפך, אנשים כיום חיים בבריאות טובה מבעבר, בזכות שפע המזון המגוון, ההיגיינה וההתקדמות הרפואית, והדבר בא לידי ביטוי גם בכך שתוחלת החיים עלתה בעשרות שנים. לפיכך אין מקום להקל כיום יותר מאשר בעבר, והדין נשאר במקומו שמעוברות ומיניקות חייבות לצום (נשמת אברהם תריז, א).
לפיכך, גם מעוברת שסובלת מהקאות, לחץ דם גבוה, המוגלובין (ברזל) נמוך ומיחושים שונים, חייבת בצום יום הכיפורים, ובכלל זה אסור לה גם לשתות לשיעורים. רק במקרים מיוחדים של היריון שנמצא בסיכון, ועל פי הוראת רופא ירא שמיים, יש להורות למעוברת לשתות, ועדיף שתשתה לשיעורים.
מיניקות חייבות לצום
מינקת חייבת לצום ביום הכיפורים (פסחים נד, ב; שו"ע תריז, א). אף שההנקה מקשה על הצום, מפני שהיא גורמת לאובדן נוסף של נוזלים, אין בכך סכנה לאם או לתינוק. ויש מקילים מפני שלדעתם ירדה חולשה לעולם, וכיום התינוקות בסכנה בלא הנקה. אולם דבריהם תמוהים מאוד, שכן אף שבוודאי יש סגולות טובות בהנקה וחלב אם, מכל מקום ישנן נשים רבות שאינן מניקות כלל, ולא שמענו שהרופאים נלחמים על כך שימשיכו להניק כדי להציל את ילדיהן מחשש סכנת נפשות. ואם בעבר, כשתינוקות רבים מתו בשנתם הראשונה, ולא היו תחליפים טובים לחלב אם, ההוראה הברורה הייתה שמינקת חייבת בצום ואפילו בתשעה באב - איך אפשר להעלות על הדעת שכיום שיש לנו תחליפים טובים, יהיה בזה חשש פיקוח נפש?!
עצה טובה
הרופאים שאנחנו מכירים מציעים למניקות להתחיל להרבות בשתייה בשלושת הימים שלפני יום הכיפורים, ובערב יום הכיפורים לשתות עוד יותר, כדי לאגור נוזלים לקראת יום הכיפורים ותוך כך גם להרבות את החלב. על פי הניסיון מי שתנהג כך, לא רק שיום הכיפורים לא יפגע בהנקתה, אלא מתוך התיקון שתעשה לקראתו, חלבה ירבה. ויתכן מאוד שאף תוכל לשאוב מעודפי החלב לקראת יום הכיפורים.
עוד עצה מאשתי, כדי שהצום יעבור יותר בקלות לאם ולתינוק - לדלג לסירוגין על שתי הנקות: בצהרי יום הכיפורים ולקראת צאת הצום, ובמקומן לתת תחליף.
לתגובות: [email protected]