בשנה הקרובה נחגוג חמישים שנה לניצחון הגדול במלחמת ששת הימים. השמאל הקיצוני בארץ, ואיתו העולם, יחגגו כנראה גם הם, בדרכם שלהם.
בינתיים ציינו השבוע במרכז מנחם בגין חמישים שנה לאירוע אחר, אבל קשור. חודשים אחדים לפני המלחמה ביטלה ממשלתו של לוי אשכול את הממשל הצבאי שבו היו נתונים ערביי ישראל מאז מלחמת השחרור. אשכול היה כמובן איש מפא"י, אך את המאבק לשוויון זכויות הובילה דווקא מפלגת חירות בראשותו של מנחם בגין. הציטוט הבא לא נלקח ממניפסט שמאלני אלא היישר ממאמר שכתב ירמיהו הלפרין, מראשי בית"ר, באחד מגיליונות העיתון 'חירות' בראשית 1949:
"ברצוני להבהיר את נקודת השקפתנו ביחס לאותה הבעיה הנקראת בפי ממשלת ישראל הזמנית, בעיית המיעוטים. תנועת החרות אינה מכירה בקיום מיעוטים בישראל, ולכשתעלה לשלטון תבטל בוודאי את משרת שר המיעוטים ויחד איתו את המושג 'מיעוטים'. לדעתנו, כל אזרחי ישראל שווים בפני החוק והממשלה. אנו, היהודים, היינו פזורים בכל רחבי העולם, ובכל מקום סבלנו כמיעוט. על כן שנואים עלינו גם המושג הזה וגם היחס הנובע ממושג זה. עלינו ללחום בכל מחיר שלא יהיו בישראל אזרחים ממדרגה ראשונה וממדרגה שנייה...
"מתוך נקודת השקפה זאת אנו נילחם בפרלמנט הישראלי על כך שאזרחי ישראל, החפים מפשע כלפי המדינה ואשר ניתנה להם תעודת אזרח, יקבלו מיד את הזכויות המלאות ללא שמץ של הפליה. יש לסלק מיד את גדרי התיל מסביב ליישובים הערביים; כל מעשה הפקר אשר אולי טבעי הוא בעת מלחמה, אסור שיישנה כלפי אלה אשר הינם אזרחי מדינתנו החופשית".
החושד במיעוטים
אגב מיעוטים. שופט בית משפט השלום בתל אביב, ד"ר שאול אבינור, עושה סדר בתקינות הפוליטית. אל אולמו הובא אחד זועבי מכפר בגליל התחתון והואשם בהפרת הוראה חוקית. סיפורו של אותו זועבי התחיל במעצר על עבירות רכוש בתל אביב כמה חודשים קודם לכן. המשטרה ביקשה להאריך את מעצרו, אך עמיתתו של השופט דינור, השופטת מעיין בן ארי, החליטה לשחרר אותו בתנאים מגבילים. אחד מהתנאים היה מעצר בית בכפרו בכל לילה מהשעה שמונה בערב עד שבע בבוקר למחרת. בהתחשב בעובדה כי נגד זועבי עמד תיק פלילי דומה נוסף, חשבה השופטת בן ארי כי התנאי הזה יסייע למנוע ממנו להמשיך ולצבור תיקים דומים. אלא שכמה חודשים מאוחר יותר, דקות אחדות לאחר חצות הלילה, הבחין שוטר הסיור רב סמל קרסיק בשניים שעוררו את חשדו מסתובבים ברחוב הירקון בתל אביב. בדו"ח הפעולה שכתב הוא תיאר אותם כ"בני מיעוטים". הוא פנה אל השניים ושאל אותם אם הכול בסדר. אחד מהם התחיל להחיש את צעדיו כשעליו תיק נפוח. "כשצעקתי לו משטרה תעצור, הוא לא הקשיב והמשיך ללכת כשהשני נעצר והסתכל עליי", נכתב בדו"ח הפעולה. "מיד הגעתי אליו מהר ועצרתי אותו בעת הליכתו ושאלתי אותו למה הוא לא עצר והמשיך ללכת. הוא מסר כי לא שמע שקראנו לו ולא התכוון לברוח. ביקשתי משניהם להזדהות בפניי על ידי תעודת זהות ושאלתי אותו מאיפה הם. מסר כי הם מהצפון ושניהם הביאו לי תעודות זהות. יש לציין ששאלתי אותו מה מעשיהם בתל אביב? ומה יש לו בתיק? מסר כי באו לטייל ושיש לו בתיק בגדים. שאלתי אותו האם הוא רוצה להראות לי את תכולת התיק? ומסר שכן, פתח והיה רק בגדים". השוטר קרסיק לא הניח לשניים עד שהזין את מספרי תעודות הזהות שלהם אל המסוף המשטרתי. וטוב שכך, מפני שכך התגלה שאחד מהם, זה שניסה להתחמק, הוא אותו זועבי שהיה באותה עת אמור להימצא במעצר בית.
במישור העובדתי נראה שמצבו של זועבי נואש. הוא התקשה לכפור בעובדות, אבל הוא תלה את יהבו בטענה משפטית של הגנה מן הצדק. הסנגורית שלו שבה וטענה כי המעצר לא היה חוקי, שכן בדו"ח הפעולה נכתב במפורש כי השוטר הבחין בשני "בני מיעוטים". אשר על כן החשד נפל עליהם בין השאר בשל מוצאם. "הנאשם נעצר על ידי השוטר בשל אכיפה גזענית", הכריזה הסנגורית בבית המשפט.
"לשיטתה עצם התיאור של אדם כ'בן מיעוטים' או כ'ערבי' יש בו משום גזענות", כתב השופט אבינור. "דא עקא, שבקו טיעון זה יש משום עירוב יוצרות בין עניינים שונים, שאין ביניהם קשר. פשיטא, שאדם החי ומתגורר בקרב חברה בה קיימות זו בצד זו מספר קבוצות אתניות, גזעיות או דתיות שונות, ידע להבחין הבחן היטב בין בני הקבוצות השונות, גם אם לא בוודאות מוחלטת. עניין זה הוא ברור ולמעשה מובן מאליו, אינו קשור כלל ועיקר לגזענות, ואף אינו ייחודי למקומותינו. כך, למשל", המשיך השופט, "יש להניח כי אדם המתגורר בקוריאה ידע להבחין הבחן היטב בין קוראנים לבין סינים, הגם שישראלי המתגורר בארץ לא ידע להבחין ביניהם; ולהיפך: יש להניח כי אותו אדם מקוריאה לא ידע להבחין בין יהודים לבין ערבים בארץ, להבדיל מישראלי המתגורר בארץ. ניתן ליתן דוגמא נוספת בהקשר זה, למשל מהחברה החרדית. חסיד חרדי, השייך לחצר מסוימת, ידע בדרך כלל להבחין בקלות בין בני חצרות חסידיות שונות, הגם שאדם שאינו חי בקרב החברה החרדית כלל לא יבחין בהבדלים אלה. הנה כי כן, בעצם העובדה שהשוטר קרסיק תיאר בדו"ח הפעולה את הנאשם וחברו כ'בני מיעוטים' אין כל גזענות. יתר על כן, יש להניח שאם השוטר קרסיק היה טוען - כשוטר ישראלי המתגורר בארץ - שכלל אינו יודע להבחין בין יהודים לבין ערבים, הייתה הסניגורית קוצפת עליו כמיתמם".
בגד כפת
את העובדה שיש שלא מתייאשים מלטעון לזכותם גם כאשר העובדות כולן מעידות לחובתם, אפשר ללמוד גם מבעלת חנות אופנה קטנה בצפון. בתביעה שהגיש לבית המשפט השלום בקריות, טען בעל מפעל קטן לטקסטיל כי לפני כמה חודשים רכשה ממנו בעלת החנות סחורה, תמורתה שילמה במזומן. לאחר שזו נמכרה היא שבה ופנתה אליו, ולאחר הפצרות הוא הסכים למסור לה כמה שמלות נוספות בקונסיגנציה (או בעברית מֶכֶר מֻתְנֶה, או בעברית צחה במיוחד: מִשְׁגּוֹר), כלומר שיטת מסחר שבה הקמעונאי אינו קונה את הסחורה מהספק ביום המסירה, אלא מציג אותה בחנותו לתקופה קצובה. הוא משלם מיד על הסחורה שמכר, ובתום התקופה מחזיר את זו שנותרה בלי קונים. השיטה כמובן חביבה מאוד על בעלי חנויות, וחביבה הרבה פחות על יצרנים וספקים. משתמה התקופה המוסכמת ובעל המפעל לא קיבל כל תמורה, הוא הניח כי אף אחת מהשמלות לא נמכרה, ודרש להשיב אותן אליו. משלא נענה פעם ופעמיים, הוא הוציא חשבונית על מלוא ערכן, 11 אלף שקלים. ומשזו לא שולמה, הוא הגיש את התביעה.
באולמה של הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם התברר כי חלק מהשמלות נמכרו כנראה לפני זמן רב, מבלי שבעל המפעל קיבל את המידע ובוודאי שלא את כספו. למרות זאת בעלת החנות הסבירה לשופטת מדוע אינה חייבת דבר. כשהיא מעניקה נקודת מבט חדשה על מוסד הקונסיגנציה, טענה הנתבעת כי היא זאת שהואילה לקחת את השמלות אליה לאחר הפצרותיו של בעל המפעל. היא אישרה שמכרה חלק מהשמלות שנמסרו, ואת הנותרות אמנם הסכימה שעליה להשיב. אך לשיטתה, על התובע לשלם לה בעבור המקום שתפסו השמלות בחנותה והיא רשאית לקזז עלות זו מהתשלום המגיע לבעל המפעל את תמורתן, ארבעת אלפים שקלים. הרשמת הברפלד-אברהם לא התקשתה לפסוק ולחייב את האישה במלוא התמורה של הסחורה, זו שנמכרה וזו שעומדת עדיין בלי קונות.