מצד אחד: העונג שבפשטות
רבקה שכנתי סיפרה לי בזעזוע שכלתה הזמינה אותה לשבת בר המצווה של נכדה הבכור. הקשבתי לה בעודה מספרת כיצד בליל שבת כלתה הגישה את האוכל בצלחות חד פעמיות פשוטות ביותר, "ואת הסיר היא הניחה כך באמצע השולחן!".
זעתי באי נוחות בכיסאי וחשבתי עד כמה אני מזדהה עם כלתה.
הייתי במקום הזה שנים רבות. הילדים קטנים, את כל כך עייפה וכוחותייך מוגבלים. העדפתי שהילדים יצאו לבית הכנסת עם חולצות יפות ומעומלנות, מכנסיים תואמים וכיפה חמודה, ואת העייפות שלי ביטאתי בשולחן: הגשה הכי פשוטה בעולם, שגרמה לי לאושר גדול.
הרגשתי עונג שבת עילאי אל מול צלחות החד-פעמי הפשוטות, הסכו"ם הלבן מפלסטיק והכוסות השקופות והמתנדנדות, כי ידעתי שאני מגלגלת את הכול בגמר הסעודה, לפח וחסל.
מגיע לי לשמור את הכוחות לילדים ולזמירות השבת. אני לא רוצה להיות טרודה במחשבות כמו כמה כלים מחכים לי בכיור. זה עונג השבת שלי, זה עונג החג שלי, והמצווה היא להתענג. וזה השולחן הכי יפה בעיניי.
ויש לי סוד, אל תגלו לאף אחת: בעקבות תחנוניו של בעלי, ערב ליל סדר אחד רכשתי במבצע כלים אמיתיים במחיר זול יותר מחד-פעמי, ובסוף הסדר – גלגלתי הכול לפח!
ומהצד השני: יופי חד-פעמי
במשך שנים, כשילדינו היו קטנים, הנוי סביב שולחן השבת והחג הסתכם במעדנים, ופחות בכלים מתוך הסכמה ועל דעת שנינו.
כיום, כשהילדים גדלו והם לקחו על עצמם את משימת הכלים הנאים, כי חשובה להם האסתטיקה, אנחנו ההורים נהנים מכך וזוכים להרחבת הדעת מהם ומהשולחן.
ובכל זאת, חשוב לציין שהציפייה שלהם לכלים נאים מסתכמת בצלחות חד-פעמיות מהודרות יותר מהפשוטות, בכוסות חד-פעמיות מוכספות או בסכו"ם מוכסף – מפלסטיק.
דירה נאה וכלים נאים הם צורך טבעי של האדם. האם כשלנו בחינוך אם ילדינו לא מחפשים הידור ופאר? לדעתי לא. הכול יחסי בחיים, והיופי הוא בעיני המתבונן.
אני מעדיף לחנך את ילדיי עם יופי חד-פעמי שלא יוצר ציפיות גבוהות בעולם הגשמי, ואת הציפיות הגבוהות להשאיר לעולם הרוחני.
פורסם ב''פנימה''