המפא"יניק האחרון

אהרון ידלין, מוותיקי מפא"י והתנועה הקיבוצית, כבר בן תשעים – ומסרב לנוח

עפרה לקס , ב' בחשון תשע"ז

עדיין מאמין בערכי השיתוף והשוויון הקיבוצים. אהרון ידלין
עדיין מאמין בערכי השיתוף והשוויון הקיבוצים. אהרון ידלין
צילום: אור אלכסנברג

אהרון ידלין בן ה‑90 קיבל את פרס ישראל על מפעל חיים כבר לפני שש שנים.

אדם מן השורה עשוי לחשוב שהפרס הוא תעודה על העבר ואות לכך שעכשיו אפשר לנוח, אבל לא כשמדובר בידלין. רשימת העיסוקים הציבוריים הנוכחית שלו מתאימה לאנשים שצעירים ממנו ביובל שנים בערך, ובפגישתנו בת השלוש שעות הוא מעדיף לדבר על אידיאולוגיה קיבוצית, על מלחמת יום הכיפורים ועל מפא"י ולא על פרסים. ידלין גם מנדב טיפים למפלגת העבודה, מתייחס לבורות ביהדות ומזכיר שבנט לא המציא את מורשת יהדות המזרח.

הקיבוצניקים בנגב השפיעו על האו"ם

את פני הבאים לקיבוץ חצרים מקבלת חברת 'נטפים', חברה לטכנולוגיית השקיה בטפטוף, שמעסיקה 4,000 עובדים ב‑11 מדינות, ויש לה יותר מ‑27 חברות בת. כל מפעל ההיי-טק הזה שייך לקיבוץ, שבנוסף לכך מגדל מטעי חוחובה ומחזיק עוד ענפים רווחיים. חצרים נחשב לאחד הקיבוצים העשירים בישראל ולמרות זאת, או אולי בגלל זאת, הוא שומר על שיתופיות כל שנות קיומו. אנחנו יורדים לחניית ביתו של ידלין באמצעות הקלנועית שלו. לפני כשנה הוא שבר את הירך ומאז ההליכה קשה עליו, אבל הקושי הזה לא עוצר אותו. את קיר הסלון הצנוע שלו מכסה ספרייה מהמסד ועד הטפחות, ועל הפסנתר מונחים האותות: פרס ישראל, אות הוקרה מתיאטרון באר שבע, כמה אותות מאוניברסיטת בן גוריון שהוא נמנה על מייסדיה ועוד. עם זאת, ידלין אינו נוהג כמורם מעם, וכיום הוא עובד ככל חברי המשק.

הוריו של אהרון ידלין עלו ארצה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הכירו ונישאו בארץ. אביו היה מורה. אהרון נולד בתל אביב, אך נדד עם המשפחה בין כמה מקומות בארץ, בעקבות משרות ההוראה השונות שקיבל אביו. את דרכו בקיבוץ הוא החל בדיוק לפני 70 שנה, במוצאי יום כיפור תש"ז, במסגרת עליית י"א הנקודות. קיבוץ חצרים הוקם אז, אבל ידלין השתתף דווקא בעליית קיבוץ אחר, בארי. "הייתי מזכיר פלוגת העבודה שישבה בגדרה. הגרעין היה איחוד של בוגרי הצופים עם הנוער העובד. שם חיכינו עד שיהיו מקום ותקציב, ונקבל הוראה לעלות לקרקע. בערב יום כיפור באו אליי ואמרו: תכין 30 חברים, 25 חברים וחמש חברות".

לא הכניסו אותך בסוד העניינים, לאן הולכים, מה עושים?

"לא. אמרו: אתם הולכים להתיישבות וזה מבצע סודי. זה היה מבצע של ההגנה בפיקודו של יוסף אבידר. הוא אמר: אחרי יום העלייה והקמת היישוב כולם עוזבים אתכם, ואין לכם מה לעשות, אין מים ואין חקלאות. הייתה רשימה של מקצועות נדרשים: קצת בנאים, קצת מסגרים, קצת שומרים ובנות שיבשלו. כל יום כיפור עסקתי בהחלטות מי יעלה ומי יישאר, ולעצמי עשיתי פרוטקציה ועליתי עם הקבוצה". כשהקבוצה עלתה היא מצאה שממה. "היה שם כלום, שום דבר. באותו יום הקמנו שני צריפים, חדר אוכל, מקלחת, שירותים וגדר. גרנו בצריפים וחיכינו למים. לאט לאט העברנו את כל הפלוגה".

כשהוא מדבר עם נוער ורוצה להמחיש להם את כוחו של המעשה, הוא מבקש מהם לזכור שלושה תאריכים. "הראשון - תאריך עליית י"א הנקודות. זו הייתה הכרעה מודעת של דוד בן גוריון, כדי להבטיח שאם יוצע באו"ם להקים מדינה יהודית, הנגב יהיה חלק ממנה. הרי כבר הייתה תשע שנים קודם לכן ועדה שקבעה שהמדינה היהודית תהיה בלי הנגב". בן גוריון, הוא מספר, רצה שיעלו 22 נקודות לקרקע, "אבל תמיד הגזברים מחליטים. אליעזר קפלן אמר שאין תקציב, וכך הגיעו לפשרה ורק חצי מהן עלו". הוא צוחק, ומרצין: "זו פעולה חלוצית בלתי רגילה".

התאריך השני הוא נובמבר 1947, אז החליט האו"ם על הקמת שתי מדינות. "בחודש יולי שבין שני התאריכים האלה הגיעה לישראל ועדה מטעם האו"ם כדי להחליט על ההסדר שיהיה כאן לאחר המנדט. כשעלינו לנגב, הנחנו צינור מים מהבארות שחפרו באזור שער הנגב אל היישובים החדשים. ועדת האו"ם ראתה אותנו עובדים, והיו"ר השבדי מאוד התרשם ואמר לנציג היוגוסלבי: 'הצינור הזה ייתן את הנגב ליהודים'. הם הציעו מפה שבה הנגב הוא חלק מהמדינה. ואני אומר לנוער: אתם רואים? השפענו על האו"ם". התאריך השלישי הוא כמובן מועד הכרזת המדינה, שבעקבותיו באה פלישת מדינות ערב. הנגב אמנם כותר ונותק משאר הארץ, אבל ארבעה חודשים אחרי קום המדינה גם הוא נגאל, "ואז הגיעו המים והחלה חגיגת החקלאות הגדולה".

למרות שידלין היה מזכיר קיבוץ בארי, הוא עזב אותו שנים בודדות אחרי שקם, ועבר לקיבוצו הנוכחי, חצרים. "היו התפתחויות פוליטיות. אותי שלחו להכין את בוגרי תנועת הצופים לגיוס לפלמ"ח, ואז התחלתי להרגיש שמרחיקים אותי ואומרים לי: אתה לא תדריך נוער, אתה לא משלנו". הקיבוץ המאוחד התפלג. "זה ממש כאב. היו קיבוצים שנחלקו לגמרי, הייתה קנאות אידיאולוגית גדולה". ידלין מסביר לי באריכות את יסודות הוויכוח, ביניהם שכבר אינם רלוונטיים מזמן, כגון היחס לברית המועצות. "היום את מסתכלת ואומרת: על זה אתם מתפלגים?".

טעות אידיאולוגית? רק כשל ניהולי

ידלין מאמין באידיאל הקיבוצי המקורי, שצריך להכיל את "שני השי"נים", כמו שהוא מנסח זאת: שיתוף, כלומר בעלות על הרכוש כולו, ושוויון, כלומר הזכות השווה לסיפוק הצרכים השונים. הקיבוץ שלו, כאמור, עדיין שומר על שיתופיות, אבל מרבית הקיבוצים כבר לא. זרז רציני לשינוי הזה היה משבר הקיבוצים לפני כ‑35 שנה. קיבוצים רבים הגיעו לפשיטת רגל בשל גירעונות ענק והלוואות שלא היה בידיהם להחזיר. ידלין היה אז מזכיר התק"ם, ובמסגרת הזאת הוביל את הסדר הקיבוצים. "הייתה הנהגה שניהלה את העניינים הכלכליים בצורה חסרת אחריות. גייסו כסף, נסעו לקיבוצים ואמרו: 'נביא לכם כסף, תבנו אולם מופעים, תבנו שיכון'. הם השקיעו כסף בשוק האפור ולא קיבלו את מלוא התמורה".

התקופה הייתה תקופת האינפלציה המטורפת במשק הישראלי, והתהפוכות המאקרו-כלכליות רק החריפו את המצב. "הייתה אז ממשלת אחדות, והצלחתי לשכנע את שני החלקים בממשלה לסייע לקיבוצים. אמרתי להם: בואו נכבה את כל האורות בארץ, ואחר כך נדליק רק בקיבוצים. מה נראה? שכל הארץ אורות. אתם רוצים שכל זה ייהרס? הם אמרו: לא, נעשה הסדר". ידלין פנה לבנקים ודרש מהם למחוק חלק גדול מהחובות בשל העובדה שהלוו לקיבוצים בלי ערבונות, הממשלה שילמה חלק אחר, וגם הקיבוצים המבוססים שלא הסתבכו נטלו על עצמם חלק מעול ההחזר. גם חצרים היה מהנותנים. "זה היה מהלך שמבחינה ציבורית התקבל יפה. בקיבוצים עצמם פחות אהבו את זה".

החובות נמחקו, אבל נפגע המיתוס של הקיבוץ כהגשמה האולטימטיבית.

ידלין מסכים שהיה משבר, אך סובר שהמשבר תרם לשינוי. "זה יצר משבר פסיכולוגי קשה מאוד. היה צריך להיכנס לניהול קפדני ולריסון של רמת החיים. עד אז הקיבוץ דאג לכול ופתאום הוא לא יכול. הביטחון העצמי והכלכלי התערער וזה הביא למבוכה אידאולוגית. חלק מהחברים אמרו שהכישלון הוא תוצאה של האופי הקיבוצי, אני אומר שזה נובע מחוסר אחריות ניהולית. הנה, קיבוץ חצרים התנהל באחריות – רמת החיים הייתה פרי היכולת הכלכלית, צרכים כמו שיכון ופנסיה נחסכו מהרווחים".

האם הקיבוץ מתאים למציאות של היום? נראה שאנחנו במרוץ של רכוש ומעמד.

ידלין שב להתבונן על שני השי"נים. "הקיבוץ בנוי על שיתוף ושוויון. הנושא של שיתוף הבעלות של הכלל על הרכוש מקובל בעולם. יש אולי מיליארד אנשים שחברים בקואופרטיבים". לגבי השוויון, הוא אומר שיש היום משפחות צעירות שמקימות קומונות בערים. "זה אפילו יותר קשה לחיות עם קופה משותפת בתוך עיר אינדיבידואליסטית-קפיטליסטית. חבל שהם לא מכינים את עצמם להתיישבות". בקיבוץ, אומר ידלין, יש נדבך נוסף, והוא הקהילה. "דרכה אתה חי את התרבות ואת ההווי, יש טקסים וחגים, כך שזה לא דבר שנגזר עליו לעבור מן העולם על רקע השיגעון של רמת החיים".

אם מדברים על טקסים וחגים, מה דעתך על מקומה של המסורת היהודית בקיבוצים?

"במקרה תכננתי לדבר עם מישהו על הנושא", הוא אומר ואוסף מהשולחן פתק לבן כתוב בכתב יד קטן וצפוף. הוא מתמצת את הכתוב בו. "השמו"צ היו מאוד רדיקליים, ושם המהפכנות נראתה גם כמו נטישה של ההווי היהודי. מנגד היה חבר הקבוצות שבו הרבה אנשים היו קשורים במורשת היהודית, והיה הקיבוץ המאוחד שהתלבט". מבחינתו הקיבוץ היה בעצמו "רוחניות, קהילתיות ויצירה תרבותית". "מבחינה מסוימת חידשנו. בהגדה הקיבוצית מספרים את סיפור יציאת מצרים וחלקים מההגדה המסורתית, ועל השואה והתקומה. חכמי ישראל בכל הדורות שינו, הנה המשנה והגמרא". אבל הוא מודה שהמצב לא היה אידיאלי. "הייתה בורות. רשמתי לעצמי כמשימה ללמד תכנים יהודיים בסיסיים כמו תלמוד, הלכה, להכיר תפילות". הוא שמח במגמת בניית בתי הכנסת בקיבוצים, כמו גם בבתי המדרש להתחדשות יהודית. "בכלל, במערכת החינוך צריך לדאוג שלא תהיה בורות, ובקיבוץ צריך לטפח תחושה שהחברים הם אינם רק שותפים כלכליים, אלא גם עושים מסעות רוחניים משותפים".

בית הילדים – הכרחי ואידיאלי

בשנים האחרונות כבשו את מדפי הספרים חיבורים של יוצאי קיבוץ, כאלה שחוו את בית הילדים, הלינה המשותפת והניתוק מההורים בצורה שלילית. ספרים כמו 'היינו העתיד' של יעל נאמן ו'הביתה' של אסף ענברי קיבלו הד נרחב והביאו לשיח ביקורתי בנושא. "אנשים גרו באוהלים ובצריפים, אבל מכיוון שהיה ירי על הקיבוצים, לילדים בנו מבנים חזקים יותר", מסביר ידלין. "אחר כך פיתחו גם אידיאולוגיה שמגדלים כאן דור חדש, שהחינוך מתחיל מהגיל הרך ושצריך בית ילדים שגם לומדים בו וגם ישנים ואוכלים בו".

איך אתה מקבל את הביקורת של בני הדור השני על בית הילדים ועל ההווי בקיבוץ?

"הביקורת של הצעירים על הקיבוץ הייתה בעיקר על הלינה המשותפת והניתוק מההורים, לא על הוויית הצנע. הבינו שבתקופה בראשיתית רמת החיים היא נמוכה, כי הדגש צריך להיות על פיתוח המשק. דווקא לגבי ההווי היו זיכרונות טובים, הילד לא היה בודד, הוא היה חלק מחברת ילדים והיו לו הרבה פעילויות. החינוך הלא פורמלי היה מאוד בולט. הניתוק מההורים והתלות בשומרת הלילה הפריעו לחלק מסוים ואולי אפילו גדול של הילדים, אבל יש כאלה שרואים את זה לחיוב. אין ספק שזה לא פגע בקשרים המשפחתיים, ולא בהתפתחות האינטלקטואלית. באותה תקופה זה היה הכרחי".

יוצאי קיבוץ מזכירים גם את עניין הלימודים הגבוהים שנבצר מהם ללמוד, למרות כישרונם בתחומים מסוימים.

"בתקופה הבראשיתית של הקיבוץ, הזכות ללימודים הייתה מאוד מוגבלת משני טעמים. באנו לבנות חברה שמושתתת על עבודה, ולא על לימודים שמוציאים אותך לכל מיני מקצועות שאולי לא נדרשים בקיבוץ. שנית, היינו צריכים את החברים בבית, לבנות את המשק הקיבוצי". כשהוא עצמו רצה לצאת ללימודים בירושלים התעורר ויכוח גדול. "אחד החברים קרא לי בוגד. לא שהוא נשאר בקיבוץ אחר כך". לבסוף אישר לו הקיבוץ את היציאה, בתנאי שיגור בקיבוץ, שלא יושפע מהקפיטליזם העירוני ושיהיה שליח של התנועה ב'צופים'. ידלין התגורר שלוש שנים ברמת רחל ולמד ב'טרה סנטה', שהיה אז מקום משכנה הזמני של האוניברסיטה העברית. הוא למד תואר ראשון בהיסטוריה וכלכלה, ומאוחר יותר המשיך לתואר שני בהיסטוריה וסוציולוגיה. בחלוף השנים היחס ללימודים אקדמיים השתנה, לדבריו, והיום זו זכות מוכרת לכל צעיר וצעירה. "הקיבוץ מממן את הלימודים והם נוסעים בכל העולם ולומדים".

לא פוגע לקבל ביקורת? הרי עשיתם מה שחשבתם לנכון, חוכמת הדיעבד אינה חוכמה גדולה.

"מותר לדור השני לבקר. יש כלל יהודי חינוכי: 'דור לדור יביע אומר'. רצוי שהדור המבוגר יעביר השקפות, ידע וערכים לדור הבא, ולדור הבא יש זכות לביקורת ויצירה חדשה. אנחנו לא אומרים לו כזה ראה וקדש, אלא כזה ראה וחדש".

ניצחנו במלחמת יום כיפור

ידלין הוא נציג של דור הולך ונעלם שחי למען הכלל, ושמבחינתו שאלות על תחושות אישיות בזמני משבר כמעט אינן רלוונטיות. שיחתנו מתקיימת כמה ימים לפני יום כיפור, כאשר ברשת ב' מושמעת תוכנית על התמורות הפוליטיות בעקבות המלחמה ההיא. בשל שיחתנו ויתר ידלין על עלייה לשידור, אבל הוא אינו מתאפק ומאזין לחלקה. אחר כך הוא מספר את גרסתו לאירועים.

ערב פרוץ מלחמת יום כיפור היה ידלין מזכ"ל מפלגת העבודה, חבר ועדת חוץ וביטחון שעבד בצמוד לגולדה מאיר. "במאי 73' היה גיוס של כל צבאות ערב, והתחיל דיון בוועדה מה עושים. אלי זעירא, ראש אמ"ן, אמר שזה תרגיל. אני הצעתי לגייס את הצבא, למרות שמה אני מבין בביטחון. מגייסים את הצבא ואין מלחמה. מתחיל ויכוח, אומרים לי: בזבזת כסף. אני אומר: לולא הגיוס הייתה מלחמה". באוקטובר העניין חזר על עצמו. הפעם השתיקו את ידלין בכך שאמרו שהוא כבר גרם גיוס שווא אחד. דיין סירב לגייס מילואים, ודדו הרמטכ"ל עקף אותו, ויחד עם גולדה גייס מילואים. בנוגע למלחמה עצמה, ידלין מספר על "מבוכה גדולה וקושי גדול", ועל דיין ש"מאבד את העשתונות". את דדו וגולדה הוא משבח, ואומר שהם ניהלו את המלחמה כמו שצריך והיו צוק איתן לכל אורכה. "בסופו של דבר עוברים את התעלה, מאיימים על קהיר ועל דמשק. יש פה ניצחון. המחדל הוא מודיעיני".

כשהתקבלו הידיעות מהשטח, איך הרגשת?

"לא מאבדים עשתונות אבל מודאגים ועושים מהלכים. עומדים במערכה ולאט לאט יש ניצחונות".

לפי הספר מדובר בניצחון גדול, אבל הוא הביא לאבדות גדולות ולמשבר קשה בחברה הישראלית. נהוג לומר שהמלחמה הזאת היא שהביאה למהפך של 77'.

ידלין כופר בקביעה הפוליטית הזאת. להפך, הוא רואה הישג פוליטי גדול בתוצאות הבחירות שלאחר מלחמת יום כיפור, וחש סיפוק מכך שכמזכ"ל המפלגה היו לו יד ורגל בכך. "בחירות 73' נדחו לדצמבר בגלל המלחמה. אנחנו החלטנו לא לריב בתוך המפלגה. ניצחנו בבחירות עם גולדה בראש ומשה דיין ברשימה, וזהו לקח חשוב ביותר. במצב הכי קשה, אם אתה לא נכנס למלחמות יהודים ויש לך הנהגה אחידה, יש לך סיכוי". מעבר לזה, הוא אומר, המפלגה יצאה לקמפיין בחירות עם הבטחה לוועידת שלום. "אמרנו לעם: הייתה מלחמה קשה, עכשיו אפשר להגיע לשלום. העם קיבל את זה".

בוא נדבר רגע על המחנה הציוני היום. יש רושם שההתגוששויות הפנימיות חוסמות כל דרך לחזור להנהגת המדינה.

"בלי אחוות צוות הנהגה מלוכד, לא תהיה תקומה. צריך שמי שנבחר לעמוד בראש יראה את עצמו כראשון בין שווים ולא מעל כולם. הוא ראשון, אבל יש לו חבורה, והם מנהלים יחד ובלי מלחמות פנימיות. זה תנאי להצלחה. וכמובן צריכה להיות אידיאולוגיה ודרך מדינית". במפתיע, הביקורת שלו על שלי יחימוביץ' בתקופתה כיו"ר המפלגה היא על עיסוקה הרב בנושא החברתי, וחוסר העיסוק באופק מדיני. "אמרתי לה שצריך לתת לעם תקווה ואידיאולוגיה ברורה, ויש לעשות עבודת שטח. צריך להגיע גם לציבור באזורי הפיתוח, שהוא נפגע של המדיניות הכלכלית הנוכחית".

אחרי המלחמה התפטרה גולדה מתפקידה. ידלין מדבר על כך כאילו זה קרה אתמול. מול המחאה שפרצה אחרי המלחמה, הוא מספר, היו רבים שרצו שהיא תפטר את דיין ותישאר על כיסאה, אך היא סירבה. "היא אמרה: אני עמדתי בראש הפירמידה". ידלין מספר בהתרגשות שהוא רץ אחריה וקרא "גולדה חזרי, גולדה חזרי". בבחירות הפנימיות על הובלת המפלגה העדיף ידלין המזכ"ל את יצחק רבין על פני שמעון פרס. הראשון אכן נבחר, "ופרס כעס עליי בגלל זה". בממשלה הזאת, ממשלת רבין הראשונה שבה כיהן כשר החינוך, הוא מאוד גאה. "הקמנו ממשלה עם כל הכוחות החשובים, כולם יכלו להיות ראשי ממשלה".

ארבעים שנה לפני ועדת ביטון

הסלולרי של ידלין מצלצל. על הקו נמצאת מועמדת ללימודים באוניברסיטת בן גוריון בנגב, שלא התקבלה ללימודי פסיכולוגיה. הוא מסביר לה את תוצאות הבירור שעשה בעניינה, ואחר כך מתנצל בפניי: "אני סגן יו"ר הועד המנהל ויו"ר ועדה לענייני סטודנטים באוניברסיטה". תפקידים אחרים שלו נוגעים גם הם לחינוך ולמורשת אידיאולוגית, התחום שבו היה עיקר פעילותו הפוליטית. הוא היה סגן שר החינוך במשך שבע שנים ואחר כך שר החינוך במשך כמעט ארבע שנים נוספות. כשידלין נתבקש להיות סגן שר, אמר לו השר זלמן ארן: "אתה תתעסק בכל מה שאני לא מבין, ספורט ותנועות נוער". טביעות אצבעותיו נמצאות במחלקות לא מעטות של המשרד. הוא הקים את האגף לתוכניות לימודים "כי אמרו לנו שמה שאנחנו מלמדים במדעים כבר לא רלוונטי", את פר"ח ואת של"ח. ההישג הגדול ביותר שלו היה יום חינוך ארוך בפריפריה ומפעל הזנה בחינם. כל זה בוטל אחרי שעזב את המשרד וחזר רק לאחר שנים רבות.

ידלין לא מסתפק בהישגים האלה אלא טורח ומביא חוברות שמסכמות ימי עיון שקיים לפני עשרות שנים. "עכשיו גילו את מורשת יהדות המזרח", הוא מגחך, "אבל ב‑66', כשהייתי סגן שר, ערכתי יום עיון באוניברסיטה העברית וקראתי לו 'מיזוג גלויות'. היינו ערים לבעיה שבאים עולים מכל מיני רקעים ואין רקע דומיננטי. בן גוריון לא תמך אפילו ברקע האשכנזי, ביידיש. כשהייתי שר, עשור אחר כך, יזמתי יום עיון בכנסת על מקומה של מורשת יהדות המזרח במשרד החינוך. זה היה 40 שנה לפני ועדת ביטון". ידלין הקים מרכז למורשת עדות, שתפקידו היה לחבר תוכניות לימודים וספרי לימוד. "שמתי שם את נסים יושע, בחור צעיר ונמרץ איש עדות המזרח, כמנהל. ואז הגיע שר חינוך אחר וקיצץ בתקציב".

מהממשלה – חזרה למשק

אהרון ידלין נישא לעדה הכהן ונולדו להם שלושה בנים, אחד מהם הוא עמוס ידלין, שהיה ראש אמ"ן. עדה נפטרה לפני קרוב לעשרים שנה, וכמה שנים לאחר מכן נישא ידלין בשנית לעדינה הנדלר לינדבורג. יש לו 11 נכדים ושישה נינים, חלקם אפילו גרים בקיבוץ. את יום הולדתו ה‑90 הוא חגג על הדרך: ד"ר רוני כוכבי כתבה עליו ספר, וההשקה הייתה בערך בתקופת יום הולדתו. "להשקה הוזמנו כל הגורמים שהייתי קשור איתם, אז כבר לא היה טעם לעשות עוד משהו". לאחרונה, כשהתנועה הקיבוצית ערכה יום עיון בנושא עליית י"א הנקודות, הקדישו גם חצי שעה לו וליום הולדתו.

היום, כאמור, ידלין עובד במשק כמו כולם. אחרי הקריירה המפוארת במערכת הציבורית, הקיבוץ ביקש שיחזור למשק, והוא קיבל את הדין וחזר לעבוד. הוא היה נהג בית, עבד בענף הנוי וגם לימד בבתי ספר. "המפקחים שהיו תחתיי באו לראות איך אני מלמד", הוא צוחק, והעיניים הכחולות שלו הופכות לשני ירחים שמחים.

אדם שהיה חבר כנסת ושר מתפטר ועובד בנוי? לאן הולכים הכישורים והידע?

"לא פרשתי מהחיים הציבוריים, בזה המשכתי. מהפוליטיקה פרשתי כי הרעיון שלנו היה לבנות קיבוץ שבנוי על עבודה עצמית. לאורך כל השנים הגשתי בחדר האוכל, למשל, ולא התרעמתי. תמיד חשבתי שצריך לשים נקודה ולעבור הלאה".

אכן, בסיום הפגישה נראה שגם עכשיו הוא עובר הלאה, לפגישה הבאה, למשימה הבאה. אין שום סיבה שיפסיק.

ofralax@gmail.com