השופטים מצביעים תמיד כמקשה אחת. השרה שקד והנשיאה נאור בוועדה למינוי שופטים
השופטים מצביעים תמיד כמקשה אחת. השרה שקד והנשיאה נאור בוועדה למינוי שופטיםצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

1

גלגל משפטי

"איך שגלגל מסתובב לו", שר פעם שמוליק קראוס את מילות השיר שחיבר יענקל'ה רוטבליט.

ביום שני השבוע נזכרתי בשיר הזה, כאשר פורסם כי שרת המשפטים איילת שקד מבקשת לבטל את התיקון לחוק בתי המשפט שזכה לכינוי "חוק סער". על פי התיקון שחוקק בשנת 2008, למרות שכל מינוי של שופט דורש רוב רגיל בלבד של חמישה מתשעת חברי הוועדה לבחירת שופטים, מינוי לבית המשפט העליון דורש תמיכה של שבעה מתשעת חברי הוועדה.

בימים שבהם חוקק תיקון החוק, ביוזמת גדעון סער, 'קדימה' בראשות אהוד אולמרט שלטה במדינה. הליכוד היה אז מפלגת אופוזיציה קטנה, 12 מנדטים בסך הכול, ולסער, שהיה אז ח"כ אופוזיציונר פעיל מאוד, הייתה כוונה טובה. הוא בסך הכול רצה למנוע מצב שבו המשפטנים בוועדה לבחירת שופטים, שלושת שופטי העליון ושני חברי לשכת עורכי הדין, ימנו שופטים לעליון כרצונם, בלי לשאול אף אחד מהפוליטיקאים.

הכוונה הייתה טובה, אבל מהר מאוד, כבר אחרי פחות משנתיים, התברר שהגלגל לפעמים מסתובב מהר משחושבים. כבר כאשר נבחרה ממשלת נתניהו השנייה, בשנת 2009, אורי אריאל נבחר לחבר הוועדה מהאופוזיציה בתמיכת הקואליציה, ונוצר מצב שבו לחסידי הגבלת כוחו של בית המשפט העליון היה רוב בוועדה לבחירת שופטים. הרוב נוצר עקב בחירת ח"כ אריאל לוועדה, ועקב שינוי שחל ביחסי הכוחות בתוך לשכת עורכי הדין.

או אז התברר שזכות הווטו שנבראה ב"חוק סער" כדי שלא לאפשר בחירת שופטים לעליון בלי הסכמה מהאגף הפוליטי בוועדה, מעניקה זכות דומה לשלושת שופטי בית המשפט העליון. חמור מכך, זכות הווטו הנתונה לשופטי בית המשפט העליון חזקה הרבה יותר. בעוד האגף הפוליטי בוועדה הוא מפוצל, ולעתים אפילו מסוכסך, שופטי בית המשפט העליון מצביעים עד היום תמיד כמקשה אחת. המשמעות היא שאי אפשר על פי החוק הקיים למנות שופטים לעליון בלי הסכמת שופטי העליון.

מצבים כאלה של תיקו בזכות הווטו מובילים כמובן לפשרות, מאחר שאף אחד מן הצדדים לא מעוניין לשתק את בית המשפט העליון. אולם מכיוון שכוחם המאוחד של שופטי העליון חזק יותר, נוצר מצב שבו גם כאשר היה רוב בוועדה לתומכי הגבלת כוחם, הפשרות תמיד היו במקרה הטוב מאוזנות, ובמקרה המצוי לטובת השופטים. דוגמה למצב כזה הייתה בשנת 2012. לתומכי הגבלת בית המשפט העליון היה אז רוב ברור בוועדה, אך זכות הווטו של שופטי העליון יצרה את המצב הבא: שניים מהנבחרים היו מועמדים שהיו רצויים במובהק לשופטי בית המשפט העליון. היו אלו השופטים צבי זילברטל ודפנה ברק ארז. שופט אחד שהתמנה היה רצוי במובהק לנציגי האגף הנגדי, השופט נעם סולברג. השופט הרביעי, אורי שהם, היה מועמד של פשרה, עקב הצורך לאייש את מה שנהוג לכנות "כיסא השופט המזרחי".

הצעת החוק של שקד מכוונת לקראת השנה הבאה, שנת 2017, שבמהלכה יפרשו ארבעה משפטי בית המשפט העליון, למעלה מרבע מהשופטים המכהנים בו. גם אם ההצעה תתקשה לעבור בפועל, היא בהחלט תשדר לשופטי העליון מסר ברור מהשרה שקד, שכעת היא מצפה שהפשרות בוועדה יהיו לטובת הצד שאותו היא מייצגת.

2

עכבה לטובה?

ככל שתאריך היעד שקצב בג"ץ להרס היישוב עמונה מתקרב, כך העיסוק בנושא מצד כל הגורמים המעורבים נעשה אינטנסיבי יותר.

השבוע הגישה הפרקליטות בשם הדרג המדיני בקשה לדחות בשבעה חודשים את מועד ההרס הצפוי. הבקשה נוסחה בזהירות, כמעט כהליכה על חבל דק. מחד, שלא תביא להתנגדות אנשי עמונה; מאידך, שתהיה מקובלת על היועץ המשפטי ואנשיו, ויחד עם זאת שתפתח פתח לסיכוי, גם אם קלוש, ששופטי בג"ץ יקבלו אותה. כך למשל נוסחו הפתרונות שבודקת הממשלה בנושא בצורה עמומה. הבקשה מזכירה זה לצד זה את פתרון "עמונה צפון" ואת פתרון "שבות רחל מזרח", כביכול אומרת: שכל אחד יקרא כאן מה שהוא מעדיף לקרוא.

הרוח החיה מאחורי הפנייה לבג"ץ הייתה בפועל ראש הממשלה נתניהו. לנתניהו, צריך להבין, אין מה להפסיד מהפנייה הזאת. הוא יכול רק להרוויח ממנה. בתסריט הסביר יותר, שבו בג"ץ דוחה את הבקשה, יוכל ראש הממשלה לעמוד לפני הציבור הימני ולטעון שידיו נקיות. הוא פעל לנסות ולהשיג את הזמן הדרוש כדי לקדם את הפתרונות הנחוצים, ושופטי בג"ץ הם אלו שמנעו זאת. ידו לא הייתה במעל.

בתסריט הפחות סביר, אם בג"ץ יקבל את בקשת המדינה, הדחייה תביא את הטיפול בנושא לזמן פוליטי נוח הרבה יותר מבחינת ראש הממשלה. תקציב המדינה יאושר כבר לשנתיים, ברק אובמה יהיה מחוץ לבית הלבן ושורה של סוגיות מעיקות כדוגמת המס על דירה שלישית והשידור הציבורי תהיינה מאחוריו. בזמן הזה מרחב התמרון שבתוכו הוא יוכל לפעול יהיה רחב הרבה יותר, בין אם ימצא פתרון הסדרה שיניח את דעתם של תושבי עמונה, ובין אם לא יהיה מנוס מבחינת נתניהו מהרס היישוב בכוח.

3

לבד בכיכר

רגע מביך במיוחד נרשם השבוע, כאשר בפתח ישיבת סיעת המחנה הציוני הודיע היו"ר, יצחק הרצוג, כי הסיעה המשותפת לוקחת על עצמה את ארגון העצרת המסורתית בכיכר רבין ב‑4 בנובמבר.

ההחלטה התקבלה לאחר שהתברר שאף גורם אחר לא מתכנן לקחת על עצמו את ארגון האירוע שהפך למסורת שמאל ישראלית. היכן יפרוק השמאל את זעמו ותסכוליו? היכן יישאו "אנשי הרוח" של המחנה את חזיונות הזעם והייאוש השנתיים? היכן יקונן המחנה כולו על חזון השלום שנשכח?

העצרת השנה הייתה אמנם הראשונה שעמדה על סף ביטול מוחלט, אבל האמת היא שכבר כמה שנים שזה לא זה. יאיר (לפיד) כבר איננו מנחה בקולו העמוק והנוגה, הזמרים כבר אינם מתחרים על הזכות לשיר שיר או שניים משירי הזיכרון, והכיכר כבר אינה מלאה כבעבר. אם בשנה שעברה, במלאות עשרים שנה לרצח, אחד הגופים המרכזיים בארגון העצרת היה תנועת בני עקיבא, זה אומר שהכתובת של הביטול הצפוי כבר הייתה על הקיר.

מה שקרה לעצרת הוא סמל ומשל למה שקרה לשמאל הציוני במדינת ישראל. מצד אחד הוא עבר תהליך מאסיבי של דה-לגיטימציה מצדם של ארגוני השמאל הקיצוני וההזוי, שפגעו בו פגיעה אנושה. מצד שני הוא כורסם ללא רחם על ידי המרכז הפוליטי שזכה לעדנה מחודשת בעשור וקצת האחרון, מאז קמה מפלגת קדימה ואחריה היורשת, יש עתיד.

גם אם השמאל הציוני הפוליטי עוד איכשהו מצליח להחזיק מעמד (למרות שהסקרים לא חוזים לו טובות), השמאל הציוני החוץ-פרלמנטרי התאדה והתאיין. אין מי שיארגן, והאמת היא שגם יש הרבה פחות מי שיבוא. אם העצרת הייתה מתבטלת לחלוטין הייתה אולי סערה זוטא בתקשורת, אבל הציבור שהיווה את השדרה המרכזית של השמאל הציוני לא היה יוצא מגדרו. זה לא רק המת עצמו, יצחק רבין המנוח, שקצת השתכח מהלב. גם החזון שלו, ושל יריבו המר שהיה גם חברו, שמעון פרס, השתכח במידה לא מועטה. תהליכים חברתיים הם דבר שלא מתקדם תמיד בצורה צפויה, ודווקא בשל כך יהיה מעניין לעקוב ולראות מה יקרה בשנים הבאות, לעצרות רבין ולשמאל הציוני כולו.

=============================================================

הפינה הכלכלית

מי משלם על המתנדבים ב'בצלם'?

הצעת חוק שהגיש ח"כ אמיר אוחנה מהליכוד ביום שני השבוע, החזירה את סוגיית השירות הלאומי בעמותות שמאל קיצוני לכותרות. הצעתו של אוחנה מבקשת לקבוע שעמותות שעיקר מימונן מגיע ממדינות זרות לא תוכלנה לקבל אישור להפעיל במסגרתן מתנדבי ומתנדבות שירות לאומי. למה הניסוח המוזר? משום שזהו, כך מתברר, הקריטריון העיקרי שמבדיל בין עמותות שמאל קיצוני בישראל לכל יתר העמותות שזוכות לקבל אישור להפעיל במסגרתן שירות לאומי.

אבל ברשותכם, תרשו לי רגע אחד, לצורך הדיון, לשאול שאלת כפירה. למה בעצם ראוי למנוע מ'בצלם' להעסיק מתנדב בשירות הלאומי? הרי עלות התקן, סכום שנע בין 1,300 ל‑2,500 שקלים בחודש ומכסה את עלויות הפעלת המתנדב, משולמת על ידי הגוף המפעיל אותו. במקרה שלנו, לצורך העניין, גוף כדוגמת 'בצלם'. המתנדב, מצדו, בוחר להתנדב דווקא בגוף הזה ולא במקום אחר. אז היכן בעצם הבעיה?

הבעיה נעוצה בכך שהעלות של הפעלת מתנדב בשירות הלאומי לא נגמרת בעלות השוטפת. זה לא נגמר בכלכלה, לינה, דמי כיס, ריכוז ופיקוח. מדינת ישראל מעניקה למתנדבי השירות הלאומי, ככל הנראה בצדק, הטבות נלוות. ההטבה היקרה המשמעותית מכולן היא מענק השחרור והפיקדון. חוץ מההטבה הזאת מעניקה המדינה גם הטבות נוספות, ספורות אמנם, כדוגמת נסיעה חינם בתחבורה הציבורית. המימון של כל ההטבות הללו מגיע מקופת המדינה, גם כשמדובר במתנדבים שלא מתנדבים תחת אחד ממשרדי הממשלה או גופים מדינתיים אחרים. כאשר 'בצלם' משלמת על הפעלת מתנדב היא מכסה אמנם את עלויות ההפעלה שלו מתקציבה. אבל את דמי השחרור נשלם כולנו מתקציב המדינה.

וכאן הבן שואל, למה בעצם המדינה בכלל מאפשרת לעמותות "לרכוש" את הזכות להפעיל מתנדבי שירות לאומי? הסיבה היא פשוטה ופרוזאית מאוד. יש הרבה יותר בנים ובעיקר בנות (דתיות) שמעוניינים להתנדב, מאשר כמות התקנים שהמדינה מוכנה להקצות. כדי לאפשר לבנות להתנדב מאפשרים לגופים רבים לממן מתנדבים מתקציבם (בכל הנוגע לעמותות רווחה השיטה מעט שונה, אבל מקוצר המקום לא ניכנס לזה). כך למשל אולפנות רבות בוחרות במקום להעסיק מדריכות בשכר, כפי שנעשה בישיבות תיכוניות, לרכוש תקני שירות לאומי לטובת העניין. האולפנה משלמת על ההפעלה השוטפת, והמדינה, כזכור, משלמת את ההטבות שמסביב. האם מדובר במודל נכון? האם אין כאן ניצול של רוח ההתנדבות של הבנות לטובת ביצוע עבודות ששכרן צריך להיות בצדן? האם ראוי שהמדינה תסבסד את כל המערך הזה? את כל השאלות הללו נשאיר בינתיים פתוחות.

לתגובות: [email protected]