כל התוהה מדוע שידור ציבורי ולמי הוא נחוץ, רק הורגל למען האמת דווקא בצפייה בשידור הציבורי או בהאזנה לשידורי 'קול ישראל'.
יחשוב לו המאזין ל'קול ישראל', או הצופה בשידורי ערוץ 1: הוא ימצא עצמו בלי השידור הציבורי אבל עם תוכניות בידור, לעתים קרובות אפילו שאינן לטעמו, או כל תוכנית אחרת שאינה לרוחו כלל.
לפני זמן מה שודרה בערוץ 1 סדרה של שתי תוכניות על ש"י עגנון, למשל. תוכניות נהדרות ומחכימות שהפיקה איטה גליקסברג לערוץ 1. וישנן דוגמאות רבות נוספות לתוכניות שמעשירות את הדעת ואת המחשבה (לי לא היה ואין חלק בהן, אני רק מחמיא לעמיתיי). אז בבקשה, ישב לו הצופה ויצפה בערוצים מסחריים ובמהדורות החדשות של ערוצים אלה. ואלה, עליי לציין, מהדורות חדשות טובות. ומה אחר כך? כיצד ישרתו אותו הערוצים המסחריים, בהנחה שתוכניות ריאליטי, בידור או אחרות מן הנוסח המוכר, יהיו על סדר יומו של ערוץ מסחרי? נכון, אלה תוכניות נצפות ביותר לעומת התוכניות שיש בהן שאר רוח, לנפש ולמוח.
אני בהחלט מסכים עם הטוענים לפגמים בדרך תפקודו של הערוץ הציבורי העכשווי. לאחר שירות של עשרות שנים ברשות השידור בתפקידים עיתונאיים, הריני רואה עצמי רשאי לומר זאת. אומרים, כך אנו שומעים על דעתו של ראש הממשלה, כי יש לסגור את רשות השידור ולהקים על חורבותיה גוף שידורי אחר.
לא ולא, אני טוען. את רשות השידור יש לשקם, לתקן, לשפץ, מן המסד ועד הטפחות. קל להרוס, קשה לבנות או להקים. האם זהו המוצא, אולי מוצא קל, לכל ארגון או גוף תרבותי או אחר, שאך שקע בקשיים הנובעים למשל מניהול קלוקל?
רוחה של מדינתנו אינה נוטה להרס, אלא לבנות! כך היה מאז ומתמיד. לצערי, דעה זו שלי איננה מקובלת. חבל.
יעקב אחימאיר הוא עיתונאי, חתן פרס ישראל לתקשורת