זיו מאור
זיו מאורצילום: אלירז שנהב

את מצבו הרעוע של חופש הביטוי בישראל אפשר לתלות במידה רבה בקיומו של השידור הציבורי.

הנוקשות המאפיינת גופים ממשלתיים הופכת את השידור הציבורי למנגנון להנצחת שליטתה של הגילדה הקיימת בשוק הדעות. כאשר ראש ענף באיזה משרד ממשלתי נהנה מקביעוּת באופן שאי אפשר להדיח אותו, למרות שכבר מזמן אינו ממלא את תפקידו – זה יקר ולא יעיל. כאשר זה קורה אצל מגישים בכירים בשידור הציבורי, זו סתימת פיות ממוסדת.

כישלונותיה של רשות השידור אינם תוצאה של צירוף מקרים מצער, אלא תוצאה חזויה מראש של פעילות ממשלתית בתחום שלממשלה במדינה דמוקרטית אין מה לחפש בו. סיאוב ושחיתות הן תולדותיה הישירות של המעורבות הממשלתית המיותרת. עקרונות כלכליים נוקשים ומוכחים צופים לתאגיד, אם ישרוד את הטלטלה הנוכחית, את אותו עתיד בדיוק. וגם כאן, כמו בפיקוח על התחבורה הציבורית או על מחירי הירקות, זה פוגע לנו בכיס ובנוחות. הגבלת פעולתם של יזמים פרטיים מוכווני רווח בתחום העיתונות פוגעת לנו בדמוקרטיה.

אחת הטענות המושמעות בעד שידור ציבורי היא כי זו הדרך היחידה לתת במה לקולות שאין הצדקה להשמעתם במסגרת מסחרית. לכך יש להשיב: זה לא מסביר את חתירתו המתמדת של השידור הציבורי בישראל לרייטינג. אם הטענה הזאת הייתה נכונה, היו צריכות גלי צה"ל ורשת ב' להדיר עצמן במכוון מכל תחום שיש הצדקה מסחרית לעסוק בו, מתוך הכרה בכך שגלישתן לתכנים אלו היא פגיעה בחופש הביטוי. במקום זאת, מתחרות ביניהן שתי התחנות על צמרת הרייטינג.

אבל מעל הכול: רשות השידור הוכיחה ששידור ציבורי לא עובד בישראל. הסיבה היחידה לחזור על השגיאה הזאת היא כי שידור ציבורי מגן על מקומות העבודה של עיתונאים שהציבור לא רוצה לשמוע. ובכך יש להילחם.

זיו מאור

מנכ"ל האגודה לזכות הציבור לדעת