סדרת חינוך
סדרת חינוךצילום: צביקה מור

התפילה – כרטיס הביקור של האדם

חז"ל העמידו את התפילה עם הדברים שצריכים חיזוק תמיד (ברכות דף ל"ב עמוד ב). ממילא נושא זה, מטבעו, אינו יכול לרדת מסדר היום שלנו כהורים, מחנכים ואנשים פרטיים בשל המורכבות והעומק של הבנת המצווה וביצועה. כשאנו מחנכים לתפילה אנו מחנכים להכרת העולם הרוחני ולהערצתו, להקשבה לנפש ולחיבור לכלל ישראל ולאכפתיות כלפי האנושות כולה.

באופן מדהים מאמר חז"ל זה נמצא במסכת הראשונה בש"ס בדף לב – עבודה שבלב. תפילתו של אדם מספרת את סיפורו, חושפת את נפשו, את ערכיו ועולמו הרוחני. זו מצווה שמצד אחד כל כך קל לקיימה ולו מבחינה טכנית, ומצד שני היא קשה שבקשות בשל הדרישה מהאדם להתכוון ולהתכוונן, לחשוב ולהרגיש, להתבונן ולבטא, לחשוף את פנימיותו ולהיחשף לעולם הרוחני המחייב כל כך, וכל זה באינטנסיביות של שלוש תפילות ביום.

בשורות הבאות, איני מבקש לעסוק בחינוך לתפילה. לנושא זה הקדשנו כמה מאמרים בפינתנו בעבר, ובעז"ה נרחיב גם בעתיד. הפעם, אני מבקש לקרוא לחשיבה מחודשת ומעשית בנוגע לנוכחות תלמידי הישיבות התיכוניות בתפילת שחרית.

אנחנו והם

כשאתה מסתובב בתיכונים הממלכתיים ברחבי הארץ, אתה מוצא, כמובן, סדר יום שמתחיל בשיעור הראשון – יהיה זה אנגלית, מתמטיקה או ספרות – בו נדרשת מכולם נוכחות מלאה כבכל שיעור אחר בבית הספר. לפעמים זה ב8 בבוקר כרגיל, ולפעמים יש גם שעת אפס מוקדמת יותר. כתלמיד, עליך להיות שם בזמן גם אינך מתחבר למקצוע, לנושא או למורה. תיכונים רבים, שמים דגש רב על הנוכחות בתחילת הבוקר, מתוך הבנה שיום מוצלח תלוי מאד בהתחלתו. לשם כך, הם נוקטים באמצעים יעילים במטרה למקסם את הנוכחות בתחילת היום.

לעומת זאת, נסה להסתובב בישיבות התיכוניות בתחילת היום כלומר, בתפילת שחרית, ולא תמצא בכלל נוכחות כזו, במיוחד בכיתות הגבוהות. זו בעיה שבכל ישיבה תיכונית מתמודדים איתה כבר עשרות שנים בדרכים שונות.

יש שבחרו בשיטת האמון והאחריות האישית. התפילה היא אמנם חובה אך לא פחות מזה זכות. אנחנו רוצים שהתפילה תבוא ממך. שתהיה שלך 100%. כשתגיע לתפילה, זה סימן שאתה רוצה.

לעומתם, יש שבחרו לראות בתפילה חלק ממסגרת היום, ככל שיעור, שיחה או יציאה לפעילות. ממילא, הנוכחות צריכה להיות מלאה, אלא אם שוחררת באישור. במקומות אלה נוכל לראות דפי נוכחות מידי בוקר ומנעד רחב של תגובות כלפי מאחרים ומבריזים.

המצב כיום ואולי מאז ומעולם הוא שחייבים לקום לתפילה, אך רבים לא קמים או מאחרים או יוצאים באיזה שלב מבית המדרש.

מה אנחנו משדרים לנערים, כשאנו מחייבים אותם לקום לתפילה או מאיימים בעונשים מסוגים שונים? איך התפילה נתפסת בעיניהם מול הכפייה הזו, גם אם אינה מיושמת עד הסוף? אילו הרגלים אנו מטמיעים בהם במצב זה? נראה שאת מצב התפילה בקרב הנוער, ולו בעניין הנוכחות, כולנו מכירים היטב.

"בגלל שאני דתי אני צריך לקום מוקדם לתפילה". המתבגרים מרגישים פראיירים בגלל שהם דתיים, ובמיוחד בשבת. גם לקום מוקדם וגם תפילה ארוכה. אלו מחשבות ואמירות נפוצות אצל רבים מבני הנוער שלנו.

בחינוך הממלכתי התלמיד מתאמן 12 שנים רצופות על קימה מוקדמת. נכון שהוא לא תמיד שמח בזה ולפעמים הוא גם מבריז, אך ההרגל נקנה עם הזמן. בחינוך הממלכתי דתי התלמיד מתאמן ביסודי ובחטיבת הביניים, ואז בהרבה מקרים יש "עוצר אימונים" לכמה שנים. למה?

למה לקום מוקדם?

האם אנחנו, כשומרי תורה, קמים מוקדם בגלל התפילה? – לא ולא! אנחנו קמים מוקדם כי כך דרכו של עולם. כל אדם בעולם משכים קום בבוקר לעבודת יומו למעט מקרים מסוימים. למה תלמיד בישיבה תיכונית יכול לישון עד שמונה וחצי תשע, כשתלמיד תיכון בכל מקום נמצא כבר ב7 בבוקר בתחנת האוטובוס לאחר שקם בשש ורבע?

שטפנו לילדינו ולתלמידינו את המוח שעליהם לקום מוקדם בבוקר ולהפסיד עוד זמן מיטה ופוך בגלל התפילה! הנגזרת העיקרית מהטעות הזו היא הפגיעה בדרך ארץ, בדרכו של עולם ובאנושיות הפשוטה. גם לשיטת הישיבות הנוקטות אמון מלא בקשר לתפילה, לא מובן מדוע הבוקר לא צריך להתחיל בזמן כחלק מחינוך לדרך ארץ. "בסדר, אל תתפלל. זה מצער מאד. אבל יש כאן סדר יום".

נגזרת נוספת מהטעות הזו היא שעת ההשכבה או כיבוי האורות האישי שכל תלמיד עושה לעצמו. אם זה בסדר לא להגיע לתפילה, או אפשר להגיע יומיים כן ופעם לא ולבלבל את הר"מ, אז אפשר ללכת לישון מאוחר כי יש מספיק זמן לישון.

לסיכום, סוגיית התפילה בישיבות התיכוניות בכלל ותפילת שחרית בפרט, מעסיקה כבר עשרות שנים את ראשי המוסדות והמחנכים. המדיניות הנוכחית הנוהגת בהרבה מהישיבות התיכוניות, מסייעת למעשה (ולא בכוונה תחילה, כמובן) בהטמעת הרגלי חיים "שמוציאים את האדם מן העולם" וקל וחומר מעולמה של תורה.

בפינתנו הבאה ננסה בעז"ה להציב אלטרנטיבה למצב הנוכחי בפן הרוחני-חינוכי ובפן המעשי.