בין כל ההכנות למופעים, יש דבר אחד שכמעט תמיד נדחק לרגע האחרון, והוא מה אלבש ואיך אראה על הבמה.
כבת לאימא קיבוצניקית וכילדת טבע שגדלה ביישוב, כל עניין ההתלבשות והנראות היה לי די קשה. תמיד לבשתי דברים פשוטים, קניית בגדים הייתה בשבילי סבל, ואיפור בכלל היה נראה לי מותרות.
בדיעבד אני חושבת שבחברה הדתית-לאומית שבה גדלתי עבר בזמני גם מסר של "אל תהיי יפה מדי", או "אל תבליטי את הנשיות שלך יותר מדי". כך התנהלתי וכך התהלכתי שנים.
לפני כמה שנים הופעתי בט"ו באב עם מיקה קרני ואתי אנקרי בשילה לפני כ‑1,500 נשים. זה היה אחד המופעים הראשונים שהפקתי, ולבשתי שם את אחת משמלות השבת שלי - כי זה היה מעמד חגיגי...
בסוף ההופעה מיקה ניגשה אליי ואמרה לי: "את חייבת סטייליסטית! יש לי מישהי בשבילך, כבר דיברתי איתה עלייך. היא סטייליסטית מעולה של כל מיני תכניות טלוויזיה וסלבים. הנה המספר".
אני??? סטייליסטית??? ועוד מתל אביב???
"אה..." ניסיתי להתחמק, "את יודעת, אני דתייה. זה לא כל כך מתאים. אני צריכה מישהי שתבין את העולם שלי".
"אין שום בעיה", היא פסקה, "היא שומרת שבת".
טוב, לא הייתה לי ברירה. נשמתי עמוק וחייגתי לליאת אשורי, הסטייליסטית של מיקה ושל עוד רבים וטובים.
"תבואי לתל אביב וניפגש בדיזנגוף סנטר". צמרמורת אימה אחזה בגופי. תל אביב? בגדים?
"אה..." שוב ניסיתי את התירוץ המוכר, "אני דתייה".
"אין שום בעיה", היא ענתה, "ניפגש בקסטרו".
"אה..." ניסיתי תירוץ חדש, "אני לא בדיוק במידות שלהם... אני מידות גדולות".
"טוב", היא לא התרשמה, "אז ניפגש בקסטרו".
וכך מצאתי את עצמי ביום המיועד עומדת פקת ברכיים בסניף קסטרו בדיזנגוף סנטר.
בדקות שחיכיתי עד שליאת תגיע הסתכלתי מסביב ולא ראיתי שום דבר שאפילו מתקרב למשהו שיכול להתאים לי. חשבתי לעצמי שאין לה מושג על מה היא נפלה, ונראה איך היא תצא מזה.
ליאת הגיעה, ואחרי מבט מהיר בי ומילות נימוס ראשונות התחילה להסתובב בחנות, ללקט בגדים ולחלק פקודות לעובדים: "תביא לי את זה במידה הזאת ואת זה בצבע ההוא".
היא הכניסה אותי לחדר ההלבשה, ובמשך כמעט שלוש שעות הכניסה לי בגדים שכולם, אבל כולם, עלו עליי! חלקם התאימו יותר וחלקם קצת פחות, חלק היא פסלה וחלק אני, ובין לבין היא הסבירה לי על הגוף שלי, על נקודות החוזק שלו ועל נקודות החולשה שלו ואיך להתלבש בצורה שתנצל את היתרונות ותטשטש את החסרונות.
כמה דברים שבו את לבי בליאת באופן מיידי. היא הרי הייתה יכולה לקחת אותי לאיזו חנות מעצבים מפונפנת ולקנות איתי בגד שבטוח ייראה מעולה – אבל יעלה בערך כמו כל הבגדים שלי ביחד. במקום זה היא בחרה ללמד אותי את התורה. איך לעשות את זה בפשטות ובתבונה ובעיקר - איך לגרום לזה להיראות טוב.
"אני רואה אותך כמו מאמא, ואני יכולה להלביש אותך בקלות כמו שאני רוצה", היא אמרה לי, "אבל המטרה שלי היא להביא אותך לראות את עצמך כמו שאני רוצה שתראי אותך".
זה היה בשבילי לא רק מסע קניות אלא תחילתו של מסע אחר, אישי, שנמשך עד היום. מסע של להסכים להיראות קודם כול - ולהסכים להיראות טוב.
ההחלטה לעשות את השינוי לא הייתה פשוטה. בהתחלה זה היה קצת קשה, ולעתים אפילו די מביך, כי לקח זמן עד שלמדתי לאזן את הדברים לתוך חיי. אבל המסע הזה שווה כל שקל וכל טעות. במסע הזה הרווחתי את עצמי.
בימים שאחרי כן הרגשתי שאבן נגולה מעל לבי. עד אז לא האמנתי שיש לי יכולת או סיכוי להיראות טוב, כי הרי לא נולדתי עם הנתונים המתאימים. אבל פתאום התחלתי לקבל מחמאות על המראה והלבוש, והדבר המדהים באמת היה שזו פעם ראשונה שהאמנתי להם באמת. הרי יש עליי חותמת כשרות של אחת מהסטייליסטיות הנחשבות בארץ.
הבנתי שלהיראות טוב זה לא רק נתונים, אלא בעיקר הסכמה לכבד ולקבל את עצמי כפי שברא אותי הקב"ה. לכבד את המקצוע שאני עוסקת בו, את הקהל ואת המעמד. כל כבודה בת מלך (מב)פנימה.
פורסם ב''פנימה''