בלא מעט הזדמנויות מעלים נציגי ציבור ערבים, חברי כנסת, ראשי רשויות ומועצות ואחרים, טענה בדבר הצורך לתרגם לערבית פרסומים בעברית, אך מה קורה עם פרסומים רשמיים הנכתבים בערבית? למשל, מה קורה עם פסקי הדין השארעיים המתפרסמים רק בערבית?
בראיון ליומן ערוץ 7 מספר ד"ר עו"ד חיים שטנגר על עתירה שהגיש לבג"צ ובה הוא דורש להורות על תרגומם של פסקי הדין השרעיים, על מנת לאפשר לעורכי דין שאינם קוראים ערבית לייצג תיקים בבתי הדין השרעיים.
כשנשאל בפתח השיחה מדוע מצא לנכון לעתור נגד המציאות הקיימת מזה עשרות שנים, כמעט וניתן לשמוע את הפליאה בקולו של עו"ד שטנגר על עצם השאלה.
לדבריו מאחר ופה בארץ חמדת אבות תתגשמנה כל התקוות, ומאחר והוקמה מדינת ישראל שאחד מעקרונותיה החשובים הוא חידוש השפה העברית לא יתכן מצב שבו במדינה שרובה דוברי עברית ויש בה שלוש שפות רשמיות - ערבית עברית ואנגלית, יהיה בית משפט שאינו מדבר בשפה העברית.
אז אם הדברים כל כך ברורים, איך קרה שעד כה איש לא הרים את כפפת העתירה ולא הלין על המציאות הזו? שטנגר נכון לקבל על עצמו את תפקיד הילד הזועק 'המלך עירום' ומספר את השתלשלות האירועים בה למשרדו הגיעה לקוחה שבעלה מסרב לאפשר לה לראות את ילדתם אלא "זורק לה עצם" פעם בשלושה חודשים.
"עתרנו לבית הדין השארעי ואז מצאתי את עצמי מול מסמכים בערבית", הוא מספר ומציין כי בבית הדין השארעי ביפו "יש קאדי נחמד מאוד שמתרגם לי את הדברים", אך עם זאת הוא אינו יכול לקבל מציאות בה השפה הערבית לא תדובר בבית הדין השארעי והוא יהיה תלוי בתרגומו של אותו קאדי. הוא מזכיר כי את פסק הדין קיבל בערבית על אף שביקש לקבלו בעברית, ולמעשה הוא אינו יכול לעבוד על פסק הדין בשעותיו הנוחות לו, שעות הלילה, אלא רק בשעות בהן הוא יכול להטריח את אותו קאדי מתרגם.
כמו כן הוא תוהה אם במהלך העבודה על התיק מצופה ממנו לרוץ בכל פעם לקאדי על מנת לקבל תרגום כזה או אחר, ותוהה כיצד יוכל לעבוד על ערעור בדין או כל מסמך מתבקש אחר כאשר השפה הנכתבת והמדוברת היא אך ורק ערבית.
על הטענה הצפויה לפיה בית הדין השארעי נועד לאוכלוסייה הערבית ולכן טבעי שידברו ויכתבו בו בערבית, קובע עו"ד שטנגר כי מדובר בטענת "שטות והבל". הוא מדמה את הדבר לטיעון לפיו בבית הדין הרבני בבני ברק ידברו רק אידיש.
כמו כן הוא מודע לכך שיהיו מי שיטענו נגדו שהוא תובע את זכות התרגום לעברית מטעמי עמדות ימניות כאלה ואחרות, וגם את הטענות הללו הוא דוחה וקובע כי הוא אינו מגיע לא מהימין ולא מהשמאל ואין כל מקום לתייג את כל מי שעותר טענה מוצדקת שכזו בתיוג פוליטי כזה או אחר.
לא יתכן, אומר שטנגר, שהדיון כולו יתנהל רק בערבית ואילו הוא כבא כוחו של אחד הצדדים נאלץ לעמוד בצד ולשתוק. לדבריו הדרישה אינה שבית הדין השארעי ינהל את דיוניו בעברית, אך לפחות שהדברים יהיו משולבים וגם יתורגמו.
בעתירתו מציין עו"ד שטנגר גם את טענת זכותו לחופש העיסוק, זכות המוקנית בחוק לכל אדם. חופש העיסוק נפגע כאשר הוא, וכמותו עורכי דין אחרים שאינם קוראים ערבית, אינם יכולים לייצג לקוחות בבית הדין השארעי, וממילא נמנע מהם פלח שוק משמעותי.
"פיתחו שערים לכולם. תפסיקו להתנהג בצורה עדתית גזענית שבטית. אנחנו בשנת תשע"ז", אומר שטנגר ודורש: "תתקדמו כבר. בית משפט בישראל שלא מדבר ולא כותב עברית? לאן הגענו?".
כשנשאל מדוע הוא ניצב לבדו בעתירה זו, מספר שטנגר "לא המצאתי את הגלגל, אבל אמרו לי מה אתה עושה בבית הדין השארעי? זה עניין שלהם בינם לבין עצמם. ובכן, לא. זה לא עניין שלהם בינם לבין עצמם. לכך כיוון המחוקק הישראלי ואתן לכך דוגמא - לפי חוק בתי הדין השארעים מגיל שבע מקבל האב את ילדיו הבנים לחזקתו ומגיל תשע את הבנות.
"בא בית הדין השארעי בגליל ופסק לפי בית הדין השארעי, קבע בית המשפט העליון שלפי חוק האפוטרופסות יש תחולה לחוק הישראלי, כי כולנו, יהודים ערבים דרוזים וצ'רקסים, כולנו אזרחי ישראל אנחנו, חוק אחד לנו ושפה אחת כמעט לנו. אם כך נכון לגבי חוק הכשרות המשפטית באפוטרופסות על אחת כמה וכמה בענייני שפה ופסקי דין. איך אערער לבית הדין השארעי על פסק דין שאיני מבין את שפתו?".
עוד נשאל עו"ד שטנגר אם משמעות דבריו ועתירתו היא שהקאדים בבתי הדין השארעים יצטרכו להבין עברית ברמה נאותה, ובכך נמנעת ממוסלמי שאינו בקיא בעברית להתמנות לדיין בבתי הדין השארעים.
"אני לא בקי בבתי הדין השארעים. אני מכיר את בית הדין ביפו, ששם קאדי מדהים שהיה מנהל בית ספר בעברו דובר עברית משובחת שהלוואי וכולנו נדבר עברית ברמתו. אבל לא צריך מתורגמן. שווה בנפשך שנשיאת העליון תשב לתרגם לבעל דין או למתדיין או מתדיינת מה נאמר באולם. הרי זה לא יעלה על הדעת. זה לא מכובד עם כל חביבותו של אותו קאדי. מעבר לכך, מה עם פסקי הדין? אולי אקים אותו באמצע הלילה לתרגם לי פסקי דין?".
לקראת סוף הדברים נשאל עו"ד שטנגר אם יתכן ובית המשפט העליון יצדיק את מהות טענתו אך יקבע כי עלות יישומה של דרישתו לתרגום בכל בתי הדין השארעים היא גבוהה לעומת היקף הנצרכות של תרגום זה.
שטנגר משיב וקובע כי "מעולם לא בדק בית המשפט העליון דברים על פי מיעוט וריבוי. בענייני זכויות הפך בית המשפט העליון ארץ על יסודותיה ועל מכונה כדי להעניק לבודד, לאחר, למנוכר ולשונה את שלו. אני בטוח שימצאו את הפתרון אם יזדקקו לו. בעולם המודרני אפשר להוציאה הדפסה דו לשונית או תרגום בתוך יום או יומיים". להערכתו גם העניין התקציבי יימצא את פתרונו על ידי אבירי החוק והשוויון.