קובה אומרת שלום לפידל
קובה אומרת שלום לפידלצילום: STR פלאש 90

העולם נפרד ממנהיג קובה בעבר, פידל קסטרו, שהלך לעולמו בגיל תשעים. על דמותו ותרומתו לעיצובה של קובה שוחחנו עם הד"ר מרגלית בז'רנו מומחית לאמריקה הלאטינית מהאוניברסיטה העברית.

בראשית השיחה עמה נשאלה ד"ר בז'רנו אם אכן היה קסטרו מהפכן גיבור או דיקטטור צמא דם, כפי שיש המגדירים אותו לנוכח העינויים, מאסרי המתנגדים ועונש המוות גם ללא משפט שהשית על אלפי אזרחים, כך לטענת מתנגדיו. לדבריו התשובה משולבת ומורכבת ומדובר במי שהיה "גם מהפכן וגם דיקטטור". עם זאת הוסיפה והעירה כי אינה יודעת אם נכון לכנותו 'צמא דם' שכן השלטון שקדם לשלטונו שלו בקובה היה גרוע הרבה יותר.

באשר ליחסה של החברה בקובה למנהיגה אומרת ד"ר בז'רנו כי ברבות השנים השתנה היחס כלפיו, בעוד בתחילה, לאחר שניצח את המהפכה הדבר עורר התלהבות עצומה ואנשים היו מרותקים מדמותו, הרי שבמשך הזמן היו הרבה אכזבות. "אנשים קיבלו הבטחות לגן עדן סוציאליסטי ונכזבו, היה מחסור במוצרי צריכה מעבר למוצרים הבסיסיים שאותם היה לכולם. חופש היה פחות. עם האכזבות היד נעשתה קשה יותר. עם זאת היו גם תקופות של תמריצים כלכליים", היא מוסיפה ומתארת את המציאות המשתנה בקובה.

המציאות בקובה עצמה השתנתה בין השאר בעקבות התמורות העולמיות. כאשר הייתה ברית המועצות במלוא חוזקה הייתה גם קובה, בת חסותה האידיאולוגית והמעשית, בתקופה טובה, אולם "כאשר התפרקה ברית המועצות נותרה קובה נאמנה לאידיאלים והמצב בתוכה הפך לקשה ביותר, אנשים הדקו את החגורה והאכזבה הייתה גדולה מאוד".

באותם ימים, מציינת ד"ר בז'רנו, הייתה ההנהגה לוקחת את האזרחים ומורה להם להריע למנהיג, גם כאשר מחשבותיהם רחוקות מכך. על דבריו באחרונה של קסטרו ולפיהם הוא עצמו הולך למות אך הוא קורא לאזרחי קובה להמשיך בדרכו, אומרת בז'רנו כי קסטרו ניסה בכך "לשמור על האידיאולוגיה של המהפכה שלמענה נתן את חייו. הקובנים למדו שלא להאמין לכל הסיסמאות של השלטון".

בהתייחס לאבל הלאומי בקובה מעריכה בז'רנו כי "יש אנשים שעבורם זה אמיתי. דור שלם או שניים נתנו את חייהם למהפכה והכישלון שלו זה הכישלון שלהם. בנוסף, יש אנשים שמצבם השתפר בעקבות המהפכה".

עוד נשאלה ד"ר בז'רנו איך צלח קסטרו את המעבר מלוחם ומהפכן למנהיג מדינה במשפחת המדינות. לדבריה קסטרו, בניגוד לחברו ושותפו צ'ה גוורה, צלח את המעבר הזה באופן יפה. "הוא היה אדם פרגמטי שידע לעשות שינויים. צ'ה גוורה לא הצליח לעשות את השינוי ולכן עזב את קובה", היא אומרת ומעירה כי כל החיבור לברית המועצות היה עבורו ויתור, אך הוא בחר לעשותו מתוך ראייתו החדשה כמנהיג מדינה.

"העגה המהפכנית שימשה בחיי היומיום של קובה. אנשים דיברו על מאבק ולא על קיום. כל יום התפרסם על גבורת המהפכנים", מספרת בז'רנו, וכשהיא נשאלת על מה ולמה חוגגת הקהילה הקובנית במיאמי היא משיבה שאינה באמת יודעת, שהרי לא הם הביאו למותו של קסטרו ולמעשה הוא מת במיטתו.

ומה באשר לקשר עם ישראל? בז'רנו קובעת כי כפי שהיה יחסה של קובה למדינות נוספות הביקורת התמקדה במדיניות אך לא בשלילת המדינה. "היחסים עם ישראל עברו תהפוכות. בהתחלה הייתה ממשלה סוציאליסטית בישראל ומנגד הקובנים העריצו את הקיבוץ ולכן היה קשר טוב שנשמר על אש קטנה. ב-67' כ ארצות הגוש הקומוניסטי ניתקו קשר עם ישראל חוץ מרומניה וקובה. ב-73' קסטרו לא עמד בלחץ וכשרצה להיבחר לראשות המדינות הבלתי מזדהות והצליח בכך לאחר שוויתר על ישראל והקשרים איתה. עם זאת פידל הכיר בזכותה של ישראל להתקיים גם אם הוא מתנגד למדיניותה בשטחים".

"מאז נפילת בריה"מ נפתחו קשרים עם מדינות רבות מהמערב, הגיעו אנשי עסקים מערביים ובניהם גם ישראלים שעשו עסקים רבים מאוד. הזכור ביותר הוא רפי איתן", מזכירה בז'רנו המעירה כי הרחוב הקובני אוהד את ישראל ולאחר החלטת אובמה לפתוח פתח ליחסים מחודשים עם קובה נוצר סיכוי לשינוי משמעותי גם ביחסי ישראל קובה, אך כעת הדברים מונחים לפתחו של הנשיא הבא, דונלד טראמפ.