כולנו יודעים שהערבים הם אלה שסירבו בשעתו לחלוקת הארץ ולמעשה להקמתה של מדינה ערבית, בשיחה שקיימנו עם חוקר ההיסטוריה של ארץ ישראל, איתמר צור, מתברר כי הערבים הם אלה שגם התנגדו לקבלת רעיון השיבה, אותו רעיון שהם דורשים כיום, משום שגלומה בו הכרה במדינה היהודית. לדבריו כל אותה שיבה מנוגדת לתוכנו של הסעיף הרלוונטי בהחלטת האו"ם.
בשיחה עמו מסדר לנו צור כמה נתונים בסיסיים בסוגיית היחס לפליטים הערבים: "חוק השיבה מדבר על שיבת הפלשתינים לארצם הכבושה על ידי האויב הציוני. הייתה באותה תקופה נדידת עמים ועל פי האו"ם 711 אלף ערבים יצאו מאזור ארץ ישראל ועד היום הם שוכנים במחנות פליטים. על פי האו"ם פליט הוא אדם שלא יכול לשוב למולדתו. המשמעות היא שהיו אז בתקופה הזו כחמישים מיליון פליטים – גרמנים שגורשו, היהודים שגורשו ממדינות ערב ועוד, וכולם הסתדרו במקומם. הפליטים הפלשתינים זכו לארגון או"ם משלהם שמחזק את הבעיה במקום לפתור אותה, והיום מדברים על חמישה מיליון פליטים, הם צאצאי הפליטים של אז".
הקמתו של אותו ארגון מיוחד, אונר"א, מסביר צור, נבע מכך ש"חשבו שאולי יוכלו לפתור את הבעיה הפלשתינית בצורה אחרת. למעשה, אף אומה לא הייתה מוכנה לקלוט אותם. יושבים שם אנשים כפליטים ללא אזרחות בשום מקום ואת האשמה מטילים על ישראל. הם לא קיבלו אזרחות בשום מקום למעט ירדן שהגבילה את מעמדם האזרחי, כלומר רוצים להנציח את הבעיה, גם מדינות ערב וגם אונר"א וגם ארגונים שמבטיחים להם זכות בינלאומית שכאילו קיימת להם".
מוסיף צור ומזכיר את הפרטים הפחות מוכרים מהעיסוק בדרישת השיבה, בין השאר הפרט לפיו הערבים הם שסירבו לקבל את הצעת השיבה: "הייתה הצעה 174 ובה סעיף 11 שכלל נכונות לשוב לביתם אם יסכימו לחיות בשלום עם שכניהם".
לשון הסעיף המדובר היא: "wishing to return to their homes and live at peace with their neighbors" - "הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי. על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת, יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים".
"הערבים סירבו לזה כי זה כלל הכרה בפועל בקיומה של המדינה היהודית. המופתי הצטרף לסירוב הזה. היום הם אומרים שהם מוכנים לקבל את מה שסירבו לו אז, אבל זה בלתי אפשרי לקבל חמישה מיליון...", אומר צור ומזכיר את ההצהרות של מנהיגי ארצות ערב הרואים בשיבת הפליטים הפלשתינים, על מספריהם התופחים, מתכון וצעדים לקראת השמדתה של מדינת ישראל.
עובדה נוספת שיש לתת עליה את הדעת היא הגדרת הנכונות לשיבה תמורת הסכמה לחיות בשלום לצד אזרחי המדינה האחרים, בעוד המגמות המוצהרות של מנהיגי ערב וההסתה המתמשכת מובילה למגמה הפוכה לחלוטין.
"עברו כל כך הרבה שנים מאז, כך שההחלטה הזו בוודאי שאינה מחייבת. מעבר לכך שנקבעו מאז כל כך הרבה החלטות המדברות על שיקום פליטים במקום מושבם, החלטות שהתקבלו במשך עשרות שנים תוך דאגה לעשרות מיליוני הפליטים בני העמים השונים. פליטי שנות הארבעים והחמישים כבר אינם פליטים הסתדרו מזמן ואף אחד אינו שואף לחזור למקום שממנו הוא בא, חוץ מהפלשתינים שמבטיחים להם את זה שוב ושוב ונותנים להם מימון הגבוה ביותר מכספי האו"ם לעומת כל קבוצה אחרת".
לדברי צור הפתרון יתחיל בהכרה עצמית של הישראלים בעצמם את הנקודות והאמת ההיסטורית המתבקשת. לשם כך הוקם פורום 'קדם' למזרחנות והסברה בו הוא חבר. "מבחינת קהל היעד הישראלי אנחנו מנסים להסביר גם את ה"נכבה" שכביכול התרחשה ומצד שני את הנכבה היהודית שהייתה עשרות מונים יותר גדולה. המודעות צריכה להתחיל מאצלינו".
על התגובה אותה מקבלים אנשי הפורום כשהם מציגים את הנתונים, הוא מספר: "אומרים שיש מצב נתון וצריך לעזור לפליטים שקיימים בלי קשר לצדק. אז בסדר, נעזור, אבל על חשבון מי? זה עניין שבכל מקום שחיים בו יהודים מגיעה להם שיבה... בשנת 94' אחרי שהאמריקאים שחררו את כווית גורשו מאתיים אלף פלשתיניים שהיו מאוד עשירים והם לא מדברים על שיבה וחיים במחנות פליטים...", מציג צור דוגמא ליחס המפלה בין המתרחש בישראל למתרחש בעולם כולו.
במאמר שפרסם מציין צור כי דוגלי השיבה, המנופפים בסעיפי השיבה הנכללים בהחלטת ערת האו"ם, שוכחים משום מה שהחלטותיה של עצרת האו"ם, כשאר החלטותיה, אינה מהווה החלטה שמחייבת אף אחד מהצדדים אלא הינה בגדר המלצה.
עוד הוא מזכיר את התקדימים בינלאומיים של טיפול בפליטי אומות שונות: "ככל עניין משפטי יש לבחון תקדימים. במהלך המאה הקודמת היו גירושים המוניים בכל רחבי העולם. מפתיע ככל שזה ישמע – לא רק הפלסטינים נאלצו לעזוב את בתיהם. לאחר מלחמת העולם השנייה היו אלה (מלבד ניצולי השואה) בין 12 ל-17 מיליון גרמנים שגורשו מרחבי אירופה למזרח או מערב גרמניה; באותה תקופה גורשו מהודו לפקיסטן ומפקיסטן להודו כ-14.5 מיליון נפש. בשנות ה-70 גורשו קרוב ל-200,000 יוונים מצפון האי קפריסין לדרומו. מצידו הדרומי של האי גורשו כ-50 אלף טורקים לצד הצפוני הנשלט בידי טורקיה. בשנות ה-80 היו אלה 300,000 מוסלמים שנאלצו לעזוב את בולגריה לטורקיה. גם בשנות ה-90 היו מעשי גירוש: מכווית המשוחררת מהכיבוש העיראקי גורשו כ-200,000 פלסטינים (!) שנאלצו לעזוב את המפרץ הפרסי בעיקר בשל תמיכתו הבלתי מסוייגת של יאסר ערפאת בנשיא העיראקי. זהו רק קצה הקרחון. מכל אלה ועוד מיליונים רבים, כמה זכו לזכות שיבה? אף לא אחד! במקרה של קפריסין גיבש מזכ"ל האו"ם דאז הצעה כי זכות שיבה תוענק לבני 65 ומעלה ללא קרובי משפחה ובלבד ששיעורם באוכלוסייה הכללית לא יעלה על 21%. אולם ההצעה הזו נדחתה טוטאלית במשאל עם. בוודאי שאין מדובר בשיבה גורפת לבתיהם".
"הודות לממשלת ישראל, במהלך שנות ה-50 וה-60 נקלטו במדינת ישראל הצעירה שהייתה עוד עסוקה בליקוק פצעיה ממלחמת השחרור – כ-800,000 פליטים יהודים מארצות ערב שנושלו מרכושם וגורשו ממולדתם. למרות טענות שונות, הרי שכל אותם פליטים-עולים ששוכנו במחנות הפליטים שכונו בשם המכובס "מעברות" נטמעו באוכלוסייה בצורה כזו או אחרת של הצלחה. לעומתם, מדינות ערב לא קלטו את הפליטים שלימים נקראו פלסטינים וארגון אונר"א מטעם האומות המאוחדות שהיה אמור לסייע להם – רק הרחיב את הבעיה וכיום מכ-700,000 פליטים מ"פלסטין הכבושה" יש היום כ-5,000,000 פליטים פלסטינים שמתדפקים על דלתותיה של מדינת ישראל בטענה של זכות שיבה הזויה המוכרת כביכול על ידי המשפט הבינלאומי".