אֲנַחְנוּ אָבוֹת לְנִינֵי מַכַּבִּים
שֶׁיָּצְאוּ לְסַיֵּם קְרַב יָוָן בְּתַשַ"ח
שֶׁיָּצְאוּ לְהִלָּחֵם מְעָטִים מוּל רַבִּים
בְּדֶגֶל צְבָאֵינוּ צַהַ"ל וּפַלְמַ"ח
(אליעזר קליר)
לרגל חג החנוכה הממשמש ובא, ומכיוון ששלושים יום קודם החג דורשים בהלכותיו, נצא לסיור קצר אל מחוז הולדתם של המכבים.
באשר למיקומה של העיר מודיעין, עירו של מתתיהו ובניו, יש סברות רבות. הקרובה ביותר נמצאת על כביש 443, במקום שבו ניצב אתר קברות המכבים. אתר זה זוהה לפני יותר מ‑100 שנה על ידי מורי הגימנסיה בהרצליה כקברות המכבים. מתברר שהם טעו בזיהוי, אך המקום מהווה אתר עלייה לרגל מאז ועד עצם היום הזה, ומסע הלפיד שהיה נערך מקברות המכבים אל ירושלים היה מושא להערצה.
כשנטייל מסביב לקברות המכבים, נצא בשביל המסומן באדום עד לקבר שייח', שאותו נראה מצד ימין. לאחר כמאתיים מטר נפנה ימינה לשביל שיוביל אותנו לתצפית מרשימה על הכפר אל-מידה שמעבר לגדר ההפרדה.
נפנה ימינה ובהמשך שוב ימינה, ונטפס בעלייה שתוביל אותנו בחזרה אל החניון שמתחבר לכביש 443.
כשנטייל במקום, לא רחוק מעיר מולדתם של החשמונאים ובין משלטים שעליהם נלחמו גיבורי תש"ח, נספר את סיפורם של הגיבורים האלה וגם של הגיבורים האלה.
בין דור לדור
תחושות החירות והרגשת העצמאות הממשמשת ובאה אחזה בדור תש"ח. בני אותו דור הבינו כי אנו נלחמים על עצמאותנו, וכדי להילחם על כך יש צורך לחזור לנקודה הקודמת – התקופה החשמונאית שבה הייתה עצמאות יהודית בארץ ישראל.
ההקשרים וההשוואות בין דור המכבים לדור תש"ח הם רבים. הפעם ננסה להתחבר לימים גדולים אלו בעזרת אחד הסיפורים המוכר לכולנו, אשר מובא בגרסאות שונות על חנה ושבעת בניה. ספר מקבים ב', מהספרים החיצוניים שלא נכללו בין ספרי התנ"ך, מספר לנו את הסיפור המצמרר הזה.
אנטיוכוס דורש מחנה ובניה לאכול חזיר, ובחירוף נפש וקידוש השם גדול כל אחד מהבנים לפי תורו מסרב לטעום מהחזיר. הוא עובר בין הבנים, מהגדול ועד לקטן, ומנסה לשכנעם לאכול חזיר, וכמובן מוציא להורג כל בן שמסרב. גם את הבן הקטן הוא מנסה לשכנע, בחוסר הצלחה. חנה מתחננת שיהרגו אותה קודם, אך ללא הועיל, וגם בנה הקטן מוצא להורג לעיניה.
סיפור זה מובא גם במדרש איכה רבה, אך בתוספת דברים. על פי המסופר שם, לפני הריגת הבן הקטן מבקשת ממנו אמו כי יעלה לשמים ויגיד לאברהם אבינו שאימא שלו יותר גדולה ממנו. "לאברהם אבינו היה ניסיון על בן אחד, ואילו לי היה מעשה על שבעה בנים. אני גדולה מאברהם אבינו", מחבקת ומנשקת חנה את בנה עד שיצאה נשמתה. יצאה בת קול ואמרה: "אם הבנים שמחה".
ומאז, כן עתה
ביום ט"ו באדר ב' תש"ח (26.3.1948) נהרג סגן אפרים גובר בטירת שלום, כשהוא מחפה על נסיגת חייליו. אפרים שימש מפקד מחלקה בבריגדה היהודית, ולאחר מכן היה מפקד מחלקה בהגנה ושימש בכמה תפקידים במלחמת העצמאות בפרוזדור ירושלים ובנגב. הלווייתו התקיימה בכפר מגורי הוריו, כפר ורבורג.
בתום השבעה כתבה אמו של אפרים, רבקה גובר, במכתב לחברתה הטובה: "אתמול, ביום השבעה, עלינו שוב לקברו של אפרים כדי לנטוע שם אזדרכת שתזכיר לו את סביבות הבית. הזמנו לוח מצבה עם כיתוב לזכרו. עכשיו יוצא צבי את המשק למלא את מקום אפרים, כי המאבק נמשך ואין מפקירים עמדות".
אחיו של אפרים, צבי, יצא גם הוא למשימה. בן שבע עשרה בלבד נשלח להילחם במוצבי חוליקאת, שם מצא את מותו בא' בתמוז תש"ח (8.7.1948). זמן רב לא נמצאה גופתו, והוא נחשב כהרוג נעדר. כשנה לאחר מכן נמצאה הגופה, והוא הובא לקבורה על יד אחיו בכפר ורבורג.
לאחר המלחמה החלה רבקה, אמם של אפרים וצבי, לעסוק בסיוע לגלי העלייה הגדולים. בתוך חודשים ספורים מצאה עצמה, יחד עם בעלה מרדכי, שקועה כל כולה בחינוך לעולם החדשים ובסיוע למעברות. רבקה הייתה ממיקי חבל לכיש יחד עם לובה אליאב, וב‑1976 קיבלה את פרס ישראל על פועלה למען העולים החדשים.
אם הבנים שמחה
שנים ספורות לאחר מלחמת העצמאות הגיע ראש הממשלה דוד בן גוריון לבקר את רבקה גובר בביתה. רבקה סיפרה לו על פועלה בקליטת גל העולים הגדול שהגיע מקצווי עולם.
בן גוריון מבקש לשמוע על הבנים, אפרים וצבי. לאחר שרבקה מספרת על בניה, מוציא בן גוריון וקורא בפני רבקה את סיפורה של חנה ושבעת בניה, כפי שהוא מובא באיכה רבה. מסיים בן גוריון במשפט: "יצאה בת קול ואמרה - אם הבנים שמחה". רבקה, אומר לה בן גוריון, את בפועלך ובמעשייך, ובניתוב כוחך לפעילות ציונית וקליטת עלייה – את אם הבנים שמחה.
בעקבות דבריו של בן גוריון, הוצמד לרבקה גובר הכינוי "אם הבנים". את אחד מהספרים שכתבה הקדישה לסיפורי הבנים. לספר קראה 'עם הבנים'.
פורסם ב''פנימה''