דעו לכן, ה' עושה לנו ניסים במיליונים. אנחנו לא מגלות אותם תמיד, אבל החיים שלנו הם חוט ארוך של ניסים. "על ניסיך שבכל יום עמנו", אנחנו אומרות יום יום בתפילה, בלי לדעת אפילו עד כמה זה נכון. מי שבאמת יודעים כמה ניסים ה' עושה איתנו הם הגויים. "יודוך עמים אלויקם יודוך עמים כולם". הלוא הם יודעים את כל מה שהם זוממים לעשות לנו ולא מצליחים.
החודש הזה מלא הודיה. נקבעו בו שמונת ימי החנוכה להודות ולהלל. הודיה – מהמילה הד. כשאת מודה, את נותנת הד להנהגה של הקב"ה איתך, והוא מצדו עונה לך בהד – תודה לך שאת קיימת - ועושה לך מיליון ניסים.
טוב להודות לה', אך זו אחת המיומנויות הכי קשות בעולם. ויחד עם זה, אומרים המקובלים, כסלו הוא חודש מסוגל להודיה – מה שתמיד קשה לך כל כך.
לא תודה, בבקשה!
האישה הראשונה בהיסטוריה, שהכי קשה היה לה להודות בעולם – ועשתה זאת, היא אימא לאה. משפט אחד אמרה, וזכתה לשלל תשבחות במדרש. ומה היא בסך הכול אמרה? "הפעם אודה את ה'".
בתחילת חייה לאה לא היללה אלא יללה. לאה יולדת את ראובן, את שמעון, את לוי ואת יהודה. "וואו", היא מתפעלת דווקא בלידה של יהודה. "הפעם אודה את ה'".
ליעקב יש ארבע נשים. ידוע להן שצריכים להיות שנים עשר שבטים ולכל אחת ייוולדו שלושה ילדים. כשלאה פתאום יולדת את בנה הרביעי, היא מבינה: "קיבלתי יותר מהחלק שלי – ישתבח שמך לעד!"
אז לאה מודה, ומה קורה? "ותעמוד מלדת". מהרגע שהיא אומרת "תודה רבה על האקסטרה שהבאת לי", היא נהיית עקרה. קוראים לזה עקרוּת מִשנית. מה היא לא עושה? משתמשת בדודאים, נותנת את שפחתה - ואין.
זה הפחד. כולנו רועדות מפחד שברגע שנאמר תודה ייעצר השפע. אומר האש קודש: את כל כך פוחדת להודות, שמא, חס ושלום, ה' יחשוב שאת מאושרת-כאילו ויפסיק להרעיף עלייך. לכן אינך אומרת תודה.
אז למה באמת נעצר פרי הבטן? כותב האבן עזרא בגאונותו: כי ככה לא אומרים תודה. תודה משמעו לומר: "ה', אין כמוך ותן לי עוד בבקשה". הדרך היחידה הנכונה להודיה היא עוֹדַיה: "ה', אני רוצה עוד מהדבר הטוב הזה". אנחנו חייבות להבין שהשפיץ של התודה הוא המילה בבקשה. זה מראה שאת באמת שמחה.
הבקשה שאחרי ההודיה היא היא ההוכחה לכך שאת אוהבת את הטוב של ה'. את כל כך אוהבת את הטוב הזה, שאת מבקשת מזה עוד. "לא תודה" זה הפך ההודיה. ואילו "עוד, בבקשה" הוא הודיה ממש.
מתאים לכך הפירוש הגאוני של הרב חיים מוולוז'ין, שברכות השחר הן תודה. המילה "ברוך" פירושה "בבקשה". "בבקשה, ה', תפתח מעל הראש שלי את הבריכה הזאת, את השפע הזה, שקוראים לו הנותן לשכווי בינה".
זאת הברכה הכי פמיניסטית שיש. מיהו השכווי? התרנגול. והגר"א אומר "שכוי" - גימטרייה "כאשה". באישה יש כוח של בינה, כוח לראות דבר מתוך דבר, לראות מהלך אחד קדימה. לכן היא יולדת ולא הגבר. לכן לה החוכמה, כי איזהו חכם? הרואה את הנולד. זוהי ברכה עלינו, הנשים, שניחנו בכוח בינה והולדה.
הידעתן שהתרנגול הוא ברייה מיוחדת? כל בני האדם וכל החיות עוצמים את עיניהם מלמעלה למטה. רק התרנגול עוצם את עפעפיו מלמטה למעלה. יש לו תפקיד: בשניונת ששחור הלילה הופך לשחר, הוא יוכל לראות את השינוי הקטן הזה דרך התריס שלו ולבשר על כך.
לך נאה לשבח
יש תפילה שאם אינך אומרת אותה בסוף התפילה, כל התפילה שלך נשארת תקועה ולא עולה לשמים: עלינו לשבח.
ראו את יופייה של השפה העברית. "לשבח" משמעו לעשות משהו טוב יותר, משובח יותר. בע"ה נשיר בחנוכה "מעוז צור ישועתי". איזו ישועה? לך נאה - לשבח את הישועה הזאת. מתאים לך להגדיל לי אותה, להשביח אותה, לשדרג ולהוסיף עליה. ה', תן לי עוד מהמתוק-המתוק הזה. אם לא – את שב"חית! שוהה בלתי חוקית בעולם הזה.
הודיה היא הידיעה וההודאה: "אני חסרה. חסר לי. אני מודה שיש מישהו גדול וטוב ורק הוא יכול למלא את החיסרון הגדול שלי". ככה את צריכה לבקש מה'. "ה', תודה - ועוד".
פורסם בפנימה