קריסתו המסתמנת של מתווה נכסי הנפקדים שנכפה על תושבי עמונה, החזירה באופן פרדוקסלי את החיוך דווקא אל פניהם של נאמני היישוב האמיץ, אלה שלא מוכנים לראות בהחרבתו בווריאציה כזו או אחרת - בין אם באמצעות דחפורים ובין אם בהפיכתו לגטו מצומק בלי תוחלת בנייה עתידית - תמורת חוק הסדרה עטוף בנייר מבריק ונוצץ, שגורלו המשפטי עדיין לוט בערפל.

הדבר היחיד שברור כעת ביחס לפור הפוליטי שמפילים בקואליציה על גבה של עמונה, הוא ששום דבר לא ברור. מגדלי הקלפים הלולייניים שבנו מיטב המוחות המשפטיים בשבועות האחרונים קורסים בהבל פה של עותר פלשתיני. חוק ההסדרה עצמו תלוי ועומד בין אפשרות החזרה למאבק על סעיף עמונה ובין אישור החוק הרבה אחרי תאריך ההריסה המיועד ליישוב. כך או כך, התקדים המקומם שיצרו השבוע בבית היהודי עם ההכרזה על "חבילת ההסדרה" שהושגה מול נתניהו, ראוי להתייחסות עקרונית וערכית שאינה תלויה בהמשך העלילה.

זהירות ממגרון 2

איך הופכים לימון לסוכרייה? מסבירני הבית היהודי עמדו השבוע במשימה הזאת במומחיות מעוררת הערכה. מי שמצליח לשווק לבוחריו כהצלחה את הפקרתם של שלושה יישובים לחסדי בג"ץ במקרה הטוב ולכפות הדחפורים במקרה הריאלי – הוא גאון יחצ"ני. מי שמחפה על הצומוד המפד"לי המסורתי לכיסאות הקואליציה בסיסמה המבריקה "עמונה תישאר על ההר", ראוי להילמד במיטב הקורסים בבתי הספר לתקשורת. מי שעוטף את ההסכמה להסרת סעיף עמונה מחוק ההסדרה בעטיפה מרשרשת של "הישג אסטרטגי היסטורי להתיישבות", יוכל להפוך אפילו את טראמפ למשה רבנו.

אבל עם כל הכבוד למניפולציות המוצלחות, שהצליחו ובצדק לבלבל לא מעטים מבוחרי הבית היהודי, דבר אחד נעדר מהן: אידיאולוגיה פשוטה, נטולת פלפולים וחשבונות. זו שבשמה נמצאים שמונת הח"כים בקואליציה בשליחות בוחריהם. צריך להקדים ולומר ביושר: את הטיעונים, ההבהרות והנימוקים שנשמעו השבוע מפי אנשי הבית היהודי להגנתה של עסקת החבילה אי אפשר לדחות בקש. ברור שחוק ההסדרה, אם יעבור, ייצור עולם חדש להתיישבות; אפשר גם להבין שבנט וסיעתו סבורים שהגיעו לקצה גבול היכולת הפוליטית; וגם לאיומים מכיוון אובמה על חוק ההסדרה יש משקל.

אבל כל זה טוב ויפה בתנאי שלא חוצים את הקו האדום, שככל שהוא נשמע פשטני וכמעט בנאלי, הוא זה שמזכיר מאין באנו ולאן אנו הולכים: נתינת יד פוליטית להחרבת יישוב או חלקו, באופן ישיר או עקיף – היא חציית גבול. המשוואה של נסיגה מסעיף עמונה תמורת הצלת אלפי בתים אחרים, משולה למחיקת אות אחת מספר תורה כדי להציל את שאר הספר, שכך או כך כבר יהיה פסול.

הפניית העורף לאנשי עמונה, שגם בבית היהודי מודים שלהם מגיע הקרדיט על קידום חוק ההסדרה, היא לא פחות ממבישה. אם באמת היו רוצים, הייתה גם דרך אחרת: מסיבה לא ברורה, האפשרויות של הפעלת לחץ על כחלון כדי שיאשר את החוק כולל סעיף עמונה, ולחילופין איום אמיתי בהליכה לבחירות במחיר של סיכון הכיסא, לא עמדו כנראה על סדר יומה של המפלגה.

התקדים המסוכן של עסקאות "להצלת" ההתיישבות הביא כבר את תושבי מגרון לחיי קבע במעברה שבה הם חיים כבר כארבע שנים, כשבאופן לא מפתיע ההבטחות לפיתוחו של היישוב המועתק פרחו באוויר. השבוע הם עצמם הזהירו את אנשי עמונה מפני הבולען המכונה נכסי נפקדים. הסיסמה הזוהרת "עמונה תישאר על ההר" מחביאה מאחוריה אי ודאות גמורה, שלכל היותר תקפל יישוב מלא חיים ומרחב נשימה אל כמה דונם צפופים ומשפילים. ועוד לא הזכרנו את תשעת הבתים בעפרה ושכונת נתיב האבות, שלגביהם לא קיים אפילו מתווה כזה והם הוקרבו על מזבח חוק ההסדרה. ככה לא מצילים יישוב. ככה לא מצילים את ארץ ישראל.