כאשר ילד נופל, יש להורים מין צורך כזה להגיד מיד: "אוי, כלום לא קרה, חמודי". הילד בוכה, ואז הופך לנודניק שמתלונן, או שהוא מדחיק ואפילו מחייך, למרות שאולי אכן קרה משהו, כי הוא נפל ואולי גם נחבל.
גם אצל ילד גדול יותר שמתמודד עם עלבון או עם כעס או עם כל התמודדות שמעלה רגש מסוים – לפעמים מרוב שאנחנו רוצים לפתור לו את הבעיות ושיהיה כבר טוב, אנחנו "סותמים" אותו. אנחנו לא מאפשרים לו להשמיע תלונה או אנחה או צער.
למשל, בימים של פיגועים, ילדים בוודאי מביעים פחד. התגובות של ההורים לעתים נובעות מהפחד של ההורה ומתוך רצון ילדותי שלו שהכול יהיה מקסים וטוב ופסטורלי. אבל במציאות לא תמיד הכול ורוד. לא תמיד קל. ילדים חווים רגשות קשים, ומעניין שדווקא האפשרות לחוות אותם – היא הדרך שבאמצעותה הם משתחררים.
כשהורה אומר לילד "תירגע", "תתגבר" או "תתבגר", בדרך כלל גם אם כלפי חוץ הילד ממושמע, בפנים נוצרת אצלו סתירה וריאקציה. ישנם ילדים שפשוט יפחיתו את השיתוף עם ההורה ולאט לאט ייסגרו וייהפכו למופנמים. מצד שני, יש גם הורים ש"חופרים" ששוב ושוב, ובכך הם מסבכים ומסתבכים, ומתערבבים בתוך הרגשות של הילדים באופן דביק מדי.
אם ננסה למצוא איזון בסוגיה, נאמר כך: אנחנו רוצים להיות בקשר עם הילד, לאפשר לו להתחבר לעצמו ולרגשותיו ולא לפחד שייתקע בהם, אלא לסמוך עליו ולהאמין בו שהוא אכן יתגבר מבפנים ויצא משם. זה לא יקרה בגלל שאני אמרתי לו שכך צריך לעשות - אלא זו התנועה הטבעית של הנפש הבריאה שלו.
אחד המאפיינים של תינוק הוא היכולת לעבור מכעס לצחוק ולבכי בלי עכבות ובלי להיתקע במצב רוח כזה או אחר. אצל תינוקות המעבר הזה חלק. מתברר שכאשר אנחנו מתבגרים, דווקא אחרי שלימדו אותנו "להפסיק לבכות מיד" או "לא להיות עצובים", קשה לנו יותר לעבור את הגל ולהיות משוחררים ושמחים.
באחת מפגישות הייעוץ שלי, שמעתי איש צבא בכיר שקשה לו מאוד שבנו בן העשר פחד לצאת מהבית לבד בערב בימים שהיו מתוחים מבחינה ביטחונית. הילד מדי פעם אומר שהוא רוצה, לכשיגדל, לשרת ביחידה קרבית, והאב כמובן אומר לו שכך - אין סיכוי. כלומר, האב המאוכזב מנסה בכוח לבגר את בנו הפחדן.
כמובן שעדיף במקרה זה שהאב ישתחרר מאכזבתו, יקשיב באומץ לפחד של הילד ויאמין בו שזה חולף ושהילד אכן מסוגל להתמודד ואף לגדול להיות גיבור וחזק בעזרת ה'. זה נכון גם לגבי בנות: כשבת לא מתמודדת עם מטלות מסוימות, במקום להעיר לה ולבקש שתתבגר, אנחנו נאיר לה ונתבונן היכן היא מצליחה ומתמודדת יפה ומסוגלת.
שנזכה גם אנחנו וגם ילדינו להיות בוגרים באמת.
פורסם ב''פנימה''