כמה שניסיתי להתגבר, המפלצת אף היא התגברה. בכוחה, ברשעותה, בתחכומה. בטח, אין בעיה, אני אתגבר, אני אסתדר.
מה עוד צריך לעשות? להיות אימא טובה? הנה אני כאן! להיות שמחה ונדיבה ומאירת פנים כל היום? הנני! להסכים לשמור על כל הילדים של השכנות? איזו שאלה! קטן עליי! לשמור על בית מתוקתק ואוכל ביתי ומושקע? בקשה סבירה לחלוטין. מה? קשה לי? לי??? תתגברי. תרימי את הרגליים! מה את נופלת?! מה את עושה עניין? מה כבר ביקשו ממך? רק להיות האימא, הרעיה, האחות, החברה ועובדת ה' המושלמת. מה, זה קשה מדי?
מאיפה בכלל צמח המושג הזה "תתגברי", ועל מי בכלל אני צריכה להתגבר? ובמי אני נלחמת? ואם יש שם ילדה קטנה שקשה לה והיא עכשיו חלשה ובוכה, אז עליה צריך להתגבר?
ה"תתגבר" הזה הוא לפעמים כמו איזו רוח רעה שנושפת בעורפנו ואומרת לנו כל הזמן: אתה לא מספיק. את לא מספיק. לא מספיק טובה, מוצלחת, רזה, מסודרת, מרוויחה, אוהבת ועוד ועוד. וכמובן, תתגברי. את כועסת על בעלך? תתגברי. את לא יכולה לראות את הפנים של הילד שלך? תתגברי. וחוץ מזה, איזו מין אימא את שאת מרגישה כאלה רגשות. זה ממש לא יפה. אני מתביישת בך. מתוך המלחמה האינסופית הזאת צומחת לה אישה מיוסרת, מותשת, נעצבת. כבר אין לה כוח להתגבר ואין לה כוח בכלל.
יש פה סוד. הסוד הוא שהשינוי יגיע ויצמח דווקא מתוך הקבלה העצמית. דווקא מתוך קבלה. את שומעת? את קולטת איזה חידוש? שדווקא כשאפסיק להתגבר ואגיד לעצמי: תמר מתוקה, איך קשה לך עכשיו, אני מה זה מבינה אותך, זה ממש בסדר. דווקא מתוך הקבלה של עצמי בחולשותיי, אוכל לקום. בלי להתגבר, בלי מאבק, תוך השלמה.
כן. אני כועסת, רותחת, וזה ממש בסדר. מה, זה בסדר לכעוס? כן. למה? ככה. כי זה מה שאני מרגישה עכשיו. תתפלאי איך שהאישה הכועסת הזאת לא מחריבה את העולם ולא הורגת את מי שסביבה. כי היא מקבלת את זה שהיא עכשיו כועסת. זה לגיטימי. והיא תיתן לעצמה מה שהיא צריכה ותוכל להמשיך הלאה.
לפני כמה ימים פתחתי קבוצה חדשה בוואטסאפ, קבוצת החברות הטובות שלי. מה שקורה שם מאז זה בעיקר שיתוף. חברות, אני עצובה ועצבנית. לייק. מזדהה? מבינה? גם אני אוהבת אותך. אם מישהי אחת הייתה אומרת לי "תתגברי", בחיי, אני לא יודעת מה הייתי עושה.
בואו נלך עם הסוד הזה גם עם הילדים. דווקא כשניתן מקום לכעס שלהם, לעצב, לכאב, יוכל להיפתח משהו חדש. עובר עליהם משהו, כל הזמן, כמו גם עלינו. לומר להם: "אני רואה שמאוד נפגעת מקודם, נראה לי שמאוד כואב לך" - זה מספיק וזה המון. מישהו שם לב אליי, למצוקה שלי, אני לא לבד.
כשהייתי בת עשר בערך, נסעתי פעם לסיבוב עם האופניים ואיכשהו התהפכתי ממש בירידה הגדולה בגילה ב'. בקושי הצלחתי לקום, עם ברכיים ומרפקים שותתי דם, לא ידעתי איך אעבור את המרחק עד ביתי. כשהגעתי, ואני זוכרת זאת עד היום, אימא חילקה לכולנו גלידה. עד היום אני מופתעת. תשימו לב! הילדה שבי עדיין צועקת. לא ראיתם? אתם יודעים מה עבר עליי? איך אני מזועזעת? אני צריכה הזדהות, אמפתיה, להרגיש אתכם איתי. לרוב, עצם ההכרה במה שהילד עובר, והשותפות בחוויה, היא בעצמה נותנת כוחות להמשיך הלאה, ובמילא - להתגבר.
פורסם בפנימה