מדינה קטנה סובלת ככל הנראה מבעיות הדומות לבעיות איתן מתמודדת מדינה גדולה. אבל בעוד במדינה גדולה טעויות מתפזרות על פני מרחב גדול כך שהן בולטות פחות, במדינה קטנה הטעויות ניכרות היטב.
מדינת ישראל הצליחה בעשרות שנות קיומה במספר גדול של נושאים, אולם בנושא מרכזי אחד היא חוזרת ונכשלת בכל פעם - "קליטת עליה". כותרת זו אינה עוסקת רק בנושא המיוחד של קליטת עולים בארצנו, אלא בשם הכולל העוסק בכל נושא השתלבות "חדשים" ב"חברה הישראלית המקורית".
יש לציין כי אין אפליה בין ציבורים שונים, דין כולם שווה בחוסר יכולת המדינה להתגבר על אי-יכולתה לעכל את "האחר". בזמנו היו אלו ה"יקים" שלא נקלטו ותרבותם נעלמה, הצפון אפריקאים, התימנים, הרוסים, האתיופים, האמריקאים, הצרפתים שהגיעו ועדיין יש המגיעים, וכך גם החרדים המנסים להשתלב בחברה היהודית- ישראלית.
למעשה מדינת ישראל הינה היפוכה של ארצות הברית, בחוסר יכולתה לקבל את המסתופפים תחת דגלה ולהעניק להם הרגשת שייכות מלאה. קשה מאד לנהל מדינה בה כל קבוצה שומרת על ייחודה, בעוד ובמקביל אינה נוצרת תרבות מקיפה וכוללת המאחדת את כולם ומכסה על ההבדלים שביניהם.
לא פלא שבזמן מלחמה ביטויי האחדות הינם כה משמעותיים. הישראלי הכמה לתחושת "ביחד" מאמצה בחוזקה ברגע בו היא נכפית עליו, אבל לחוות תחושה זו בעתות של שלום ככל הנראה אין הוא מסוגל.
מי אשם בתופעה זו? קל להאשים בכל הזדמנות את הממשלה ולא משנה אם בשלטון אנשי ימין או שמאל, אבל אם בעיה מתמדת לאורך שנים ועד כה לא הצליחו להתגבר עליה, קיים איזה ליקוי מבני עמוק שאינו מטופל ברמה הממלכתית כפי שהיה עליו להיות.
נתייחס לנושא "קליטת" החרדים ודרכו ננסה לבקר את התופעה כולה. מזמן בו החל השינוי באוכלוסייה הכללית ומרכז הכובד בתביעה אל החרדים הוסט מ"לכו תתגייסו" ל"לכו תעבדו", העמידה המדינה פנים כאילו אין לה עניין לשנות את החרדים, אלא לסייע להם להשתלב לתועלתם במסגרות לימוד כלליות וכתוצאה מכך בעבודה, בעודם שומרים על אורחות חייהם ולאו דווקא ב"רשות היחיד" של חייהם.
מרגע בו נדמה היה לגורמים הרלוונטיים שהצעד הראשון עבר "בהצלחה", החלה מגמת התאמתם של החרדים לדפוסים הקיימים שבהמשך התקיימותם חפצים הם.
כך בניסיונות שילובם באקדמיה והשאיפה להכניסם אל תוך הקמפוסים האוניברסיטאיים, אמנם בבניינים ייעודיים אבל במרחב משותף שכלל אינו מתאים להם. גם צעדים אחרים הננקטים אינם מנסים לבנות את היעד לפי האוכלוסייה אלא להכניסה אל מעין "מיטת סדום" , בה השוכב מוארך או מקוצר על-פי מידת המיטה.
דוגמא נוספת לחוסר ההבנה ב"קליטת" האוכלוסייה החרדית, הן הישיבות החרדיות התיכוניות המהוות לכל הדעות נקודת זינוק מושלמת לבן החברה החרדית להשתלבותו בעתיד בין הלומדים לתואר והמשתלבים במעגל היצרני. ישיבות אלו לא רק שאינן זוכות לסיוע מתאים, אלא אפשרות פתיחת מוסדות נוספים שכאלו בלא להתחשב בגודל אוכלוסיית היעד, מביא לכך שבמוסדות אלו לומדים בממוצע כמאה תלמידים במוסד בן ארבע כיתות תיכון.
כל המצוי בנושאים אלו יודע שמוסד בן מאה תלמידים הינו גרעוני, בפרט שיום הלימודים הינו ארוך באופן מיוחד וממומן רק בחלקו על-ידי משרד החינוך. לו היה משרד החינוך מאחד בין מוסדות קיימים, מתקצב את המוסדות המצורפים ברמה מתאימה ומאפשר הקמת חדשים על-פי צורך עם הגידול בביקוש, אין ספק שמסגרות אלו היו הופכות עם השנים למקום לימודים של רוב בני הצבור החרדי שבגילאי תיכון.
אבל כמו שאמרנו, מדינת ישראל מתקשה, והיסטוריה ארוכה ומוכחת מאשרת זאת, ב"קליטת עליה". בלא להבדיל את מי עליה לקלוט.
ניתן לשער שסיבת "הקליטה" הלא-מוצלחת של חרדים כמו של קבוצות נוספות נובעת מכך שאבות המדינה עיצבו את דמות "הישראלי" בלתו אין, ועל-פי מודל זה כך על כולם להראות. העובדה כי "המודל" כלל אינו "הישראלי המצוי", אינה באמת מעניינת.
עתה אולי ניתן להבין מדוע ישראל נכשלה ונכשלת במבחן "הקליטה" על ענפיו השונים, בעוכריה חוסר היכולת להפנים, כי "מודל" ככל שהינו שובה עין מתאים בעיקרו לכרזת פרסום, בחיים אמות המידה שונות בהחלט. ובמשפט אחד: "אל תבלבלו בין תיירים לעולים", האחרונים הם אנחנו – אזרחי מדינת ישראל.